מהו הפסוק ״הכי״ בתורה?

פרשת ״פינחס״ מסתיימת בתיאור קורבנות מוספי החגים (במדבר כח-כט). לקורבנות, שלא פעם קשים לנו לקריאה, יופי וסדר משלהם. כאן אנחנו מקבלים הוראה ל-10 קורבנות שונים ויש יגידו שאלו מקבילים לעשר הספירות הידועות מפי חכמי הקבלה. ביניהם, כנגד ספירת הכתר, קורבן התמיד, הפשוט, מורה על שפע מתמיד מאת ה’: ״אֶת־הַכֶּ֥בֶשׂ האֶחָ֖ד תַּעֲשֶׂ֣ה בַבֹּ֑קֶר וְאֵת֙ הַכֶּ֣בֶשׂ הַשֵּׁנִ֔י תַּעֲשֶׂ֖ה בֵּ֥ין הָֽעַרְבָּֽיִם״ (מדבר כח,ד).

המדרש מספר על שיחה בין שלושה חכמים שהתדיינו מהו ״ה״פסוק הכי-הכי בתורה:

בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא ‘שמע ישראל וכו״. 

בן ננס אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ‘ואהבת לרעך כמוך’. 

שמעון בן פזי אומר מצינו פסוק כולל יותר והוא ‘את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים’. 

עמד ר’ פלוני על רגליו ואמר: הלכה כבן פזי דכתיב ‘ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וכו’. 

מבין שלושת החכמים בדיון, אחד (בן זומא) אומר, שהפסוק הכי, עוסק בקשר שלנו עם הבורא. השני 
(בן ננס) מציין שזה הפסוק שעוסק בקשר בין הנבראים. בן פזי מביא את הפסוק שלנו, ו״רב פלוני״ עומד וקורא, בדיוק, זה! 
בהתחשב בזה שאנחנו מתייחסים לתורה כדבר אלוהים חיים, מה זה בכלל הפסוק ״הכי״? הרי הכול זה הכי, ואיך ״נבחר״ דווקא הפסוק שלנו כאן? 

פעמיים מדי יום הוקרב בבית המקדש קורבן התמיד, קורבן עולה (קורבן שנשרף כליל), אחד בבוקר ואחד בין הערביים. זה הקורבן שפתח וסגר את היום ולא היו מקריבים קורבנות לפניו או אחריו (מלבד פעם בשנה – את קורבן פסח). פרטי סדר הקרבת קורבן התמיד הם רבים ומתוארים במסכת ״תמיד״ בסדר קודשים, הסדר החמישי מבין ששת סדרי משנה, ולא נכנס אליהם כאן. נזכיר רק שלפי אחת הדעות בתלמוד, התפילות שלנו כיום נתקנו כנגד הקורבנות: תפילת שחרית בגלל תמיד של בקר, ותפילת מנחה – בגלל התמיד של בין הערביים. ותפילת ערבית? טוב, זה סיפור לפעם אחרת (התלמוד במסכת ברכות כז:ב מציג מחלוקת מפורסמת בין רבן גמליאל לרבי יהושע, כאשר לפי רבי יהושע (ורבי שמעון בן יוחאי) תפילת ערבית היא “רשות” (תפילת נדבה), ואילו לפי רבן גמליאל היא “חובה”. להלכה נפסק שתפילת ערבית היא חובה, אך מפני שביסודה הייתה רשות, מקלים ה בדינים מסוימים).

קורבן התמיד כשמו כן הוא, ״תמיד״ וכוחו – בשגרה. אין כאן הודאה על משהו מיוחד או חגיגה של אירוע יוצא דופן. אין חטאת או אשם. יש כאן קביעות של קשר יום-יומי, ובכך חוזקתו. גם הבהמה שנבחרה לקורבן הזה היא כבש, שמייצג את ההליכה היום-יומית למרעה, בשגרה ״נורמלית״, יש שיגידו ״משעממת״, כמו טקסט בוקר טוב וערב טוב. המהר״ל מרחיק ואומר שכל שאר המצוות הן פירוש לדבר האחד הזה. קורבן התמיד הוא לא חופשה חד-פעמית מסעירה ומתנה מדהימה. היא שיחת הטלפון של אחר הצהרים לראות שהכל בסדר, היא בדיקת הקשר היומיומית, היא להגיד, חשבתי עליך, גם כשאין שום דבר מיוחד, רק החיים עצמם. 

וזה כנראה המסר בבחירת הפסוק הזה כ״ה״פסוק בתורה. אין כאן חלילה רצון להגיד שהפסוק הזה הוא חשוב יותר, אלא שבפסוק הזה משתקף הקשר שלנו עם הקב״ה. זה נהדר כשיש ניצוצות, קולות, רעמים וברקים, וגם אנחנו, כשעמדנו בהר סיני, התרשמנו מאד ואמרנו ״נעשה ונשמע״, אבל קשר אמיתי לא נבנה מ״וואו״ חד-פעמי, אלא מעשייה יום-יומית ומהיכולת למצוא את הקסם דווקא שם, כמו שנאמר: ״וּבְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן. וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה״ (פרקי אבות ג,טו).

What is the “most wow” verse in the Torah? – the Torah portion of Pinchas

The Torah portion of “Pinchas” ends with a description of the sacrifices of the appointed times (Numbers 28-29). The sacrifices’ description, which is often difficult for us to read, has its own beauty and order. Here we receive instruction for 10 different sacrifices, some would say that these are parallel to the ten sefirot of the Kabbalah. Among them, parallel to the sefirat HaKeter, the Tamid – a perpetual offering, indicating a constant abundance from Gd: “You shall offer the one lamb in the morning, and you shall offer the second lamb at twilight” (Numbers 28:4).

The Midrash tells of a conversation between three sages who debated what the “most wow verse” in the Torah is:

Ben Zoma says: We have found a more comprehensive verse, which is ‘Hear, O Israel, etc…’

Ben Nanas says: We have found a more comprehensive verse, which is ‘Love your neighbor as yourself.’

Shimon ben Pazi says: We have found a more comprehensive verse, which is ‘You shall offer the one lamb in the morning and you shall offer the second lamb at twilight’.

Rabbi So-and-so stood up and said: The law is according to Ben Pazi, as it is written: ‘As I show you the pattern of the tabernacle, etc.’

Of the three sages in the debate, one (Ben Zoma) says that the most important verse deals with our relationship with the Creator. The other (Ben Nanas) points out that it is the verse that deals with the relationship between those created (us). Ben Pazi brings our verse, and “Rabbi So-and-so” stands up and calls out, exactly, this!

Considering the fact that we treat the Torah as the word of the living Gd, what is the “most wow” verse anyway? After all, everything is the most, and how was our verse “chosen” here?

Twice every day, the daily sacrifice, a burnt offering (a sacrifice that was completely burned), was offered in the Temple, once in the morning and once at dusk, known as the Tamid, literally – always. This was the sacrifice that opened and closed the day, and no sacrifices were offered before or after it (except once a year – with the Pascal offering). The details of the order of offering the daily sacrifice are numerous and are described in Tractate “Tamid” in the Seder Kodshim, the fifth seder of the six seders of the Mishnah, so we won’t get into this here. I’ll just mention that according to one opinion in the Talmud, our prayers today were established in response to the sacrifices: the morning prayer because of the morning’s tamid, and the mincha prayer – because of the evening’s tamid. And the evening prayer? Well, that’s a story for another time (check out the Talmud in Tractate Berakhot 27:b where a famous dispute between Rabban Gamliel and Rabbi Yehoshua is presented; according to Rabbi Yehoshua (and Rabbi Shimon ben Yochai) the evening prayer is “optional” (a voluntary prayer), while according to Rabban Gamliel it is “obligatory.” Eventually, according Halacha, the evening prayer is obligatory, but because it was originally a permission, certain laws are more lenient).

The Tamid sacrifice, as its name suggests, is “permanent” and its power is in the routine. There is no admission of anything special here or celebration of an extraordinary event. There is no sin or guilt. There is a regularity of a daily connection here, and thus – its strength. The animal chosen for this sacrifice is a lamb, which represents the daily walk to pasture, in a “normal”, some would say “boring” manner, like sending a text with Good Morning and Good Evening. The Maharal goes further and says that all the other commandments are an interpretation of this one idea. The perpetual sacrifice is not a one-time exciting vacation and an amazing gift. It is the afternoon phone call to see that everything is okay, it is the daily check-in, it is to say, I thought of you, even when there is nothing going on, but life itself.

And this is probably the message in choosing this verse as the “wow” verse in the Torah. Of course, we’re not saying that this verse is more “important”, but rather that this verse better reflects our connection with Gd. It is wonderful when there are sparks, voices, thunder and lightning, and we too, when we stood at Mount Sinai, were very impressed and said “Let us do and let us hear,” but a real connection is not built from a one-time “wow,” but from daily actions and the ability to find the magic there.

Shabbat Shalom. 

.

.