Torah & more… תורה ועוד

The soon coming upon us year 5782 will be a shemitah year. How do we know? Divide the number of years by 7. If there is no remainder, then it is a shmitah year. I am a half-way-farmer… a city address and hands in dirt and trees wherever I can, especially in this Land, something I inherited from my mom, who grew up in a moshav, astonished by the “blessing of the earth”, and my grandparents who founded said moshav. The upcoming shmitah year is very much on mind. (to find our what and why is shmita, the rest of the English article is at):
https://blogs.timesofisrael.com/shemitah-why-it-still-matters-davka-now/

שנת התשפ”ב (5782) הבאה עלינו לטובה ממש בעוד כמה שעות תהיה שנת שמיטה. איך יודעים? מחלקים את מספר השנים ב-7. אם לא נשארה שארית, הרי זו שנת שמיטה. אני חקלאית “חצי , קלאץ'” – עם כתובת של עיר ואיפה שאפשר עם ידיים באדמה ובעצים, ובמיוחד בארץ, ירושה מאמא שלי שגדלה במושב, מתפעלת מ”ברכת האדמה”, ומסבא וסבתא שהיו בין מייסדי אותו מושב. שנת השמיטה הקרבה עלינו .ובאה, מעסיקה אותי לא מעט

אין ספק שמצוות השמיטה היא מן המוזרות והאתגריות ביותר שיש לנו ולא בכדי זכתה להרבה בקורת והרמת גבות מאז ומתמיד. כבר במדרש (בראשית רבה) מסופר שהיו צוחקים על השמיטה של היהודים בהצגות התאטרון כשהיו מביאים שני אנשים מחופשים לגמלים, והגמל השמן שאל את הרזה, מה קרה שכל כך רזית? והרזה ענה, הלכתי לחפש קוצים בשדה והיהודים כבר אספו את הכל…

השמיטה, או בשמה המלא – שמיטת קרקעות (בניגוד לשמיטת כספים המאתגרת באותה מידה אם לא יותר) משמעה שכל הקרקעות המעובדות של ארץ ישראל “נשמטות” לשנה שלמה. חקלאים בזמנים עברו וגם כיום נוהגים להוביר את שדותיהם (להניח שדה בור ללא עיבוד) ולהחליף גידולים חקלאיים שונים על שדה אחד במשך מספר עונות על מנת לשמור על פוריות הקרקע ולמנוע מחלות (“מחזור זרעים”), אבל השמיטה היא משהו אחר לגמרי.

הקושי להבין אותה מתעצם עקב העובדה שבשעה שלרבים מאיתנו יש או היו קרובים שיכולים לספר על חיים ומנהגים יהודים מסורתיים, אפילו מוזרים, הן בארץ והן במקומות אחרים בעולם, מעטים מאד יכולים לספר על שמירת שנת השמיטה. זאת משום שהשמיטה קימת רק בארץ ישראל וכשהעם חי על אדמתו. במשך כאלפיים שנה דובר בה מעט מאד, אם בכלל. 

ובכל זאת, יש בידנו עדויות מרגשות מימים עברו. בשנת 1742 כתב אחד מתלמידי האור החיים (רבי חיים בן עטר): “בכפר יאסיף ליד עכו יש בעלי בתים ששומרים מצוות התלויות בארץ ושנה זו, התק”ב (1742), אינם זורעים כי היא שביעית”. עדות משנת 1863 מספרת על הקשיים של ההתישבות החדשה, מוצא, שליד ירושלים. במכתב לחברת כי”ח שבראשה עמד אז השר משה מונטיפיורי כתבו “…ויען כי השנה ההיא היתה שנת שמיטה, נטשנו מעבוד את האדמה עד כלות שנת התרכ”א (1861)…” אין ספק שחיי המתישבים אז היו קשים ביותר. למה שירצו להקשות על עצמם עוד יותר בשמירת השמיטה?

עבור האדם הדתי שמירת המצוות היא חלק קריטי מהקשר לקב”ה ואינה בהכרח זקוקה להסברים, ובכל זאת ננסה להבין קצת יותר. לשם כך, נעמוד לרגע על הקשר של האדם לסביבתו, קשר שבקוים מאד כלליים אפשר לחלק אותו לשניים:

יש אנשים שאוהבים את האדמה “שלהם”. הם מרגישים קשורים ומחוברים ומחוייבים לפיסת הקרקע שלהם, אישית ולאומית. הקשר לאדמה, בכל מקום בעולם, יכול להיות דבר מבורך ומעשיר, אך בקיצוניות, יכולה להיות בו סכנה: לפעמים הקשר “שלי” עם האדמה “שלי” מנתק אותי משאר העולם ומאיים על הקיום שלי כשאינני על אדמתי.

מנגד, יש אנשים שהקשר שלהם לאדמה מתבטא ע”י קשר לעולם כולו, לסביבתיות, ולהגנת הטבע באשר הוא. גם זהו דבר מבורך וחשוב אבל בקיצוניות, הוא עלול לנתק אותי מעצמי, מקרובי, ממולדתי, ואפילו לסכן את קיום האדם בעולם.

התורה באה ומציעה לנו מעין “פשרה”: חיבור עצום, חזק וקדוש למקום אחד ביקום יחד עם תזכורת שגם המקום הזה הוא לגמרי “שלנו”, אלא, כמו שנאמר בספר ויקרא (כה:23): וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃

המדרש מצביע על הפרדוקס בפסוק הזה: “גר” הוא דייר, זמני, ואילו “תושב” הוא מישהו שיושב דרך קבע, בעל המקום. איך יתכן שנהיה שני דברים מנוגדים לחלוטין בו זמנית? אבל זה בדיוק מה שהתורה רצתה: שנזכור ונעשה למען הקשר המיוחד והיחודי שלנו עם ארץ ישראל, וגם, שנזכור שהארץ שיכת לקב”ה, ושאנחנו גם חלק ממשהו עוד יותר גדול. השמיטה היא התזכורת. כיצד?  

בספר דברים ד:28-29 נאמר: “כִּֽי־תוֹלִ֤יד בָּנִים֙ וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים וְנוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְהִשְׁחַתֶּ֗ם…. הַעִידֹ֩תִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם… כִּֽי־אָבֹ֣ד תֹּאבֵדוּן֮ מַהֵר֒ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ לֹֽא־תַאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עָלֶ֔יהָ כִּ֥י הִשָּׁמֵ֖ד תִּשָּׁמֵדֽוּן”…  “ונושנתם בארץ” פירושו התישנות, וגם – שינה, תרדמה. נגיע למצב בו הקשר שלנו לארץ כבר לא יהיה כזה “וואו”, לא נזכור שזו ארץ אבותינו ואנחנו כאן לשם עשיה יחודית, “תיקון עולם” והיותנו “אור לגויים”, אלא, נכנס לאדישות ו’מה לעשות, נולדתי כאן’… התוצאה של ה”התישנות” עלולה להיות שחיתות, נטישת הארץ ולבסוף אובדן ושמד של העם היהודי כולו.

כדי שלא נשתרש בארץ יתר על המידה וניקח אותה כמובן מאליו עד כדי אבדון, הוכנו לנו מעין “שסתומי בטיחות”: נגד האפשרות שנגיע לידי אבדון מוחלט, נגזרה עלינו גלות. וכדי שנמנע אף מהצרה הצרורה הזו, ניתנה לנו שנת שמיטה: “גלות” קצרה מרצון במקום שלנו, כמו לצאת לחופשה למקום הכי טוב בעולם… בארץ ישראל.

ארץ ישראל היא מקום מיוחד. כשהמרגלים חזרו מסיורם בארץ הם כינו אותה “ארץ אוכלת יושביה” (במדבר י”ג:32). בדרך כלל, היושבים הם ה”אוכלים” את הארץ, מעבדים את מה שגדל עליה, צמחים או בעלי חיים, לרצונם. אבל ארץ ישראל, נאמר לנו שוב ושוב, איננה ככל הארצות. היא ה”אוכלת”, כלומר, היא פעילה והיא משנה את היושבים עליה. לא פלא שהמרגלים נבהלו ופחדו לעלות לארץ. בשביל מה, אם אפשר להשאר בחוצלארץ, עם משה, המן וענני הכבוד… הארץ הזו דרשה – ועדין דורשת – התנהגות אחרת לגמרי, עשיה אחרת ובגרות אחרת במסע הרוחני-אנושי.

יוצא שבשעה שנדמה ששנת השמיטה מזניחה את הקרקע, היא בעצם מחזקת את הקשר שלנו למקום הזה, ונותנת לנו זמן לחשוב עליו ולהעריך אותו מחדש, כיחידים וכעם. זה לא דבר פשוט. אנחנו זקוקים לחקלאות, לקשר לארץ בפועל, לשים את הידיים באדמה ולחוש את ברכתה. וגם, עלינו להזהר מהיוהרה המצטרפת לעשיה שלנו מה”כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” (דברים ח:17). השמיטה, אחת מהמצוות הקשורות אך ורק בארץ ישראל, מציעה לנו פתרון לצורך לאזן בין השתרשות וחיבור חזק מידי לאדמה מצד אחד, וחיבור לשום מקום, בלי כל אחיזה ועוגן מצד שני.

כמובן השאלה הקשה היא, אוקי, נניח שקבלנו את חשיבות השמיטה, אז… עדיין… מה עושים? איך בפועל מקיימים את השמיטה בצורה הנכונה גם למצווה ולרוחה, וגם לימינו אנו? זהו תמיד האתגר ולכך ישנם כיום שני פתרונות הלכתיים מרכזיים, כל אחד עם יתרונותיו וחסרונותיו: היתר מכירה, ואוצר בית דין.

בנוסף לכך יש גם את התיחסות התורה באותו פרק בה דברה על השמיטה (ויקרא כה:20-22): “וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃ וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃ וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן”׃ כלומר, הבטחה שיהיה לנו מספיק יבול בשנה הששית! יתכן שאנחנו מנידים את ראשנו בספקנות, שאמירה זו נשמעת לנו מפתיעה, נאיבית אמונית ו”דוסית”, אבל דוקא כיום יש לנו רמזים שזה אפשרי, כשיש מחסני קרור ואפשרויות רבות יותר לשמירת עודפי יבול.

בבקרים ענני הסתו כבר כאן, ואני מרגישה את השנה החדשה מתקרבת. אני מחכה לה בתערובת של התרגשות וחשש. איזו מן שנה זו תהיה? איך נהיה בה, כיחידים וכאומה? מה נעשה בה כדי להבין, לחזק, לעדן ולאזן את הקשר בינינו לבין עצמנו, לקב”ה ולארץ? כולי תפילה שתהיה זו שנה טובה.

Nitzavim is definitely one of The 54 best Torah portions we have. In retrospect, this week’s blog post looks more like a “source-sheet” than a blog post… There are just so many good “sayings” here that very little needs to be added…

פרשת ניצבים היא בהחלט אחת מ-54 הפרשות הכי הכי שיש לנו. בדיעבד, אני רואה שהבלוג הזה נראה יותר כמו דף מקורות מאשר כמו “פוסט”… יש כל כך הרבה אמירות “טובות” שלא צריך להגיד עליהן כמעט כלום…

The reading of the last Shabbat of the year, right before Rosh Hashana is all about Teshuva, often translated as “repentance” but holding in it not only the plain idea of “teshuva” in a sense of an answer to a question, but also, lashuv, the idea of coming back home. In this sense, it expresses perhaps our greatest challenge and desires. We speak of being in “G-d’s image” and one of the names we use for G-d is “Hamakom”, the Place. Here, we too are asking to “return”, and find our “place”. Where do we feel most at home? And what keeps us away from it? Assuming it’s within us, what do we need to do to return?  Deuteronomy 30:1-14 tells us:

קריאת התורה של השבת האחרונה בשנה, ממש לפני ראש השנה, עוסקת ב”תשובה”, המתורגמת לעתים קרובות כסוג של “חרטה”, “חזרה”, אך מחזיקה בתוכה לא רק את הרעיון הפשוט של “חזרה בתשובה” במובן של תשובה לשאלה, אלא גם, לשוב, כרעיון לחזור הביתה. במובן זה, המונח מבטא את האתגר והרצונות הגדולים ביותר שלנו. אנו מדברים על היותנו ב”צלם ובדמות” הקב”ה. אחד השמות בהם אנו משתמשים לאלוקים הוא “המקום “. גם אנו כאן מבקשים “לחזור”, ולמצוא את “המקום” שלנו. היכן אנו מרגישים הכי בבית? ומה מרחיק אותנו מזה? בהנחה שזה בתוכנו, מה עלינו לעשות כדי לחזור לשם? בספר דברים ל:1-14 התורה מספרת לנו:

The idea of “teshuva” is often misunderstood. When Jews who were not observant start keeping Shabbat, kosher, praying, people say, oh, chazarta bet’shuva?? i.e. did you “return”, “repent”? but teshuva should be much more than adding a few observances (which I don’t take lightly at all!). Reading the verses carefully, we can see that the text distinguishes between “returning” and observing mitzvot. The Torah does not say, ‘return to the mitzvot’, but rather, return to Hashem, and then also, do mitzvot, as an expression to that return to self and G-d, not as an independent, sufficient act, or series of disconnected actions.

הרעיון של “תשובה” לרוב אינו מובן נכון. כאשר יהודים שלא היו שומרי מצוות מתחילים לשמור שבת, כשרות, תפילה, אנשים אומרים, או, חזרת בתשובה?? אבל תשובה צריכה להיות הרבה יותר מהוספת כמה מצוות (ואני לא מתייחס לכך בקלות ראש!). כשאנו קוראים את הפסוקים בעיון, אנו יכולים לראות שהטקסט מבחין בין “תשובה” לבין קיום מצוות. התורה אינה אומרת לשוב למצוות, אלא שוב לה’, ואז, גם לעשות מצוות, כביטוי לחזרה זו לעצמי ואלוקים, לא כאקט עצמאי, מספק או סדרה של מהלכים מנותקים.

The Talmud (Megillah 29:a) on the issue of teshuva and return tells us that not only we will return but that the Shechina, G-d’s presence, will be with us when we’re away from our Place, and likewise, will return with us:

התלמוד (מגילה כט: א) בנושא התשובה אומר לנו שלא רק שאנחנו נחזור אלא גם השכינה, נוכחותו של אלוקים, תהיה איתנו כשאנחנו לא נמצאים במקומנו, ולכן גם תחזור איתנו:

 So with such an all encompassing act, this must be extremely difficult… continues the Torah in our Torah portion:

וואו… תהליך שכזה, בטח חייב להיות קשה ביותר… התורה ממשיכה בפרשה שלנו:

There are many insightful voices on this that it’s hard to choose… for now, I’ll add just one more, the moving Don Yitzchak Abarbanel, a Jewish statesman, philosopher, mystic, commentator and financier (1437-1508), exiled from his homeland, Portugal in the expulsion and continued to be a leader in Italy. Abarbanel’s first comment on this is that this is all about the future, prophecies that have nor yet taken place at his time. This always amazes me, that someone can lose everything and get up and say, ‘comfort and return to our homeland is yet to come’! Then, we have his words about teshuva:

יש עוד הרבה קולות בעלי תובנה עמוקה בנושא שקשה לבחור … לעת עתה אוסיף רק עוד אחד, דון יצחק אברבנאל המרגש, מדינאי יהודי, פילוסוף, מיסטיקן, פרשן ופיננסאי (1437-1508), שהוגלה ממולדתו, פורטוגל, בגירוש, והמשיכה להיות מנהיג גם באיטליה. ההערה הראשונה של אברבנאל בעניין זה היא שכל מה שכתוב כאן קשור לעתיד, נבואות שטרם התרחשו עד זמנו, וזה קטע שתמיד מדהים אותי, שמישהו יכול לאבד הכל ולקום ולומר, ‘הנחמה והחזרה למולדתנו עוד לפנינו’! לאחר מכן, הוא מביא לנו את דבריו על תשובה:

May we have a safe and wonderful journey. Shabbat Shalom.

הלואי שיהיה לנו מסע בטוח ונפלא. שבת שלום

Series of shorts delivered on fb as part of Daily Torah Talks & Lunchtime Learning Livestreams with Tel Aviv International Synagogue

Sukkah, chapt 1: Closing Yoma & Opening Sukkah:
https://www.facebook.com/michal.kohane/videos/503200404309156

Sukkah, chapt 1/2: How big can the Sukkah be?
https://www.facebook.com/michal.kohane/videos/227800619203762

Sukkah, chapt 3: The 4 Species & The Etrog:
https://www.facebook.com/michal.kohane/videos/572012414247197

Sukkah, chapt 4: Mayim, Mayim Be’sason! The Joy of Water
https://www.facebook.com/michal.kohane/videos/4224072421040121

Sukkah, chapt 5: Drawing the Water and the “Big Repair”:
https://www.facebook.com/290611791905373/videos/740500843633822

South Hevron Mountain, picking grapes at my friends’ vineyard. “We’ll just do one row”, we think at the start of the day, and by the time the sun is setting we’re barely halfway done. I think of the blessing in all of this: me and Israel and friends and working on the Land; I think of my mother and her childhood in the moshav, how excited she was to watch the earth yield its produce; and the promise before the Shmita year (Leviticus 25:20-21):

דרום הר חברון, בציר בכרם של חברי. “יללה, נסיים שורה אחת”, אנחנו חושבים בתחילת היום, וכשהשמש שוקעת אנחנו בקושי מסיימים חצי. אני חושבת על הברכה בכל זה: אני וישראל וחברים ועבודת האדמה בארץ; אני חושבת על אמי ועל ילדותה במושב, כמה התרגשה לראות את ברכת האדמה; וההבטחה לפני שנת שמיטה (ויקרא כג, כב-כ):

וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃ וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃

And should you ask, “What are we to eat in the seventh year, if we may neither sow nor gather in our crops?” I will ordain My blessing for you in the sixth year, so that it shall yield a crop sufficient for three years….

The Torah portion of Ki Tavo is about all of this and more, right from its very first word, which is not “Ki Tavo” but rather “vahaya”, “and it shall be…” (Deuteronomy 26:1). In order to understand it, we need to take a quick lesson in Biblical Hebrew. In Biblical Hebrew, many verbs are preceded with the letter Vav. Contrary to Modern Hebrew, where Vav is a connecter, in Biblical Hebrew, Vav before a verb indicates a reversal of the verb’s time, from past to present and present to past.

פרשת “כי תבוא” היא על כל זה ועוד, ממש מהמילה הראשונה, שאיננה “כי תבוא” אלא “והיה” (דברים כו, א). כדי להבין זאת, עלינו ללמוד שיעור מהיר בעברית המקראית. בעברית המקראית יש לנו את “וו ההיפוך”.  בניגוד לעברית המודרנית, שבה וו היא אות מחברת, בעברית המקראית, האות וו לפני פועל מציינת היפוך של זמן הפועל, מהעבר להווה ומההווה לעבר.

In case you’d like some examples (and if not, skip this paragraph): Ve’ahavta: ahavta by itself means “you loved”; with this Vav beforehand, it turns to “and you shall love” (as in – “you shall love Hashem your G-d, or your neighbor…). Veshamru: shamru, by itself, means “they kept”; with the Vav it means “and they shall keep / guard” (as the paragraph for kiddush of Shabbat day). On the contrary, Vayetze: yetze, by itself = he will leave; with the Vav? Right, he left. And so on.

למקרה שתרצו כמה דוגמאות (ואם לא, אפשר לדלג על הפסקה הזו): “ואהבת” – המילה אהבת = אתה אהבת בעבר. יחד עם וו ההיפוך – תאהב בעתיד (בענין מצוות כמו “ואהבת את ה’ אלוהיך” או “ואהבת לרעך כמוך”). כך גם “ושמרו” – המילה שמרו היא בעבר. יחד עם וו ההיפוך, הוראה לכך שבני ישראל ישמרו את השבת בעתיד. ולהיפך: “ויצא” (יעקב, למשל) עשויה מ- יצא, בעתיד ועם וו ההיפוך – ויצא, הוא יצא בעבר.

Vayehi, therefore, is made of yehi – “will be”, in the future, and with the Vav – “and it came to pass” in the past (like in Genesis 41:1). Vehaya – haya = was, in the past; with the Vav – “and it will come to pass” or “and it shall be”… in the future. Our sages explained that there is an extra lesson here: the word “vayehi”, which is turning the future into the past, implies something negative, something bad is about to happen, as in turning hope and possibilities into a done-deal, while vahaya which is made of turning the past into the future, is a sign of joy. This is the opening word of our Torah portion, talking about coming into the Land. From the get-go reminds us, that coming to the Land is a happy event!

“ויהי” אם כן, עשויה מעתיד + וו ההיפוך, ולכן בעבר, לעומת “והיה” – עבר + וו ההיפוך = יהיה בעתיד. חז”ל הסבירו שיש כאן שיעור נוסף: המילה “ויהי” שהופכת את העתיד לעבר, מרמזת על משהו שלילי, משהו רע שעומד לקרות, מעין הפיכת התקווה והאפשרויות למשהו אבוד, בעוד “והיה”, שהופך את העבר לעתיד, הוא סימן לשמחה. זוהי מילת הפתיחה של פרשתנו, המדברת על הכניסה לארץ, ומההתחלה מזכירה לנו שההגעה לארץ היא אירוע משמח!

But there are also dangers, not the on-going challenges and difficulties, news, tension, and what not we all know of, but something else: the sense of, “nu, so, Israel, what’s the big deal”… shrug, ignore… Against that taking for granted, the Torah instructed us with various mitzvot concerning the Land, first and foremost, the upcoming Shmita (and not as is wrongly assumed that it’s so ‘the land can rest’…), and along with the it, the mitzvah of bikurim, the first fruit, the act of taking the first fruit and bringing it to the Temple, joyfully.

ויש גם סכנות, לא האתגרים והקשיים היומיומיים, החדשות, המתח ומה לא שכולנו מכירים, אלא משהו אחר: התחושה של “נו, אז, ישראל, מה הענין הגדול” … משיכת כתפיים, התעלמות … כנגד המובן מאליו, התורה נתנה אותנו מצוות שונות הנוגעות לארץ. בראש ובראשונה, השמיטה הקרבה (ולא כפי שמניחים באופן שגוי,  ש”הארץ צריכים לנוח “…), ויחד איתה גם מצוות הביכורים, ולקיחת הפרי הראשון והבאתו לבית המקדש, בשמחה.

This act is accompanied with a familiar, if peculiar saying. Familiar, because it shows up in our Pesach Haggadah and peculiar? I underlined one word below:

מעשה זה מלווה באמירה מוכרת, אם כי מוזרה. מוכרת, כי היא מופיעה בהגדה של פסח, ומוזרה? הדגשתי מילה אחת למטה:

וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַה’ אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע ה’ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ׃

You shall go to the priest in charge at that time and say to him, “I acknowledge today before the LORD your God that I have entered the land that the LORD swore to our fathers to assign us.”

Today?? Today. But… what if I was born here? What if I am 8^th or 15^th generation in the Land? No. The same text stays. Lest it, G-d forbid, enter our mind that we’re here because we were born here; lest we start taking it for granted. This could not be more relevant at any other time. For centuries we dreamed and dreamed of coming back… great! We’re here! Now what??  What did we come here for?? For some it’s about inventing (excellent!) cherry-tomatoes, faster cell-phones, better apps…. For others, “Israel” has become a chore, a drag, a liability, an opportunity at best. For so long we were so far, physically and mentally, that we forgot. The Torah, almost scaringly warns us: that’s not going to work. Arriving at the Land of Israel is barely the beginning.

היום?? היום!! אבל … מה אם נולדתי כאן? מה אם אני דור שמיני או חמש-עשרה בארץ? לא. אותו טקסט נשאר. שחלילה, לא נעיז לחשוב שאנחנו כאן כי נולדנו כאן; שמא נתחיל לקחת את כל זה כמובן מאליו. זה לא יכול להיות יותר רלוונטי בשום זמן אחר. במשך מאות שנים חלמנו וחלמנו לחזור … נהדר! אנחנו כאן! עכשיו מה?? בשביל מה באנו לכאן ?? עבור חלק איתנו מדובר בהמצאת עגבניות-שרי (נפלאות!), טלפונים סלולריים מהירים יותר, אפליקציות טובות יותר … עבור אחרים, “ישראל” הפכה למטלה, משא כבד, אחריות, הזדמנויות במקרה הטוב. כל כך הרבה זמן היינו כל כך רחוק, פיזית ונפשית, ששכחנו. התורה, כמעט מפחידה, מזהירה אותנו: זה לא יעבוד. ההגעה לארץ ישראל היא בקושי ההתחלה.

שבת שלום – Shabbat Shalom

כִּ֤י תִבְנֶה֙ בַּ֣יִת חָדָ֔שׁ וְעָשִׂ֥יתָ מַעֲקֶ֖ה לְגַגֶּ֑ךָ וְלֹֽא־תָשִׂ֤ים דָּמִים֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ כִּֽי־יִפֹּ֥ל הַנֹּפֵ֖ל מִמֶּֽנּוּ (דברים כב:8)׃

When you build a new house, you shall make a railing for your roof, so that you do not bring bloodguilt on your house if anyone should fall from it (Deuteronomy 22:8)

Putting a railing around one’s roof and avoiding danger (“bloodguilt”) at home, is just one of the many mitzvot (74!) in this week’s Torah portion, that touch on every aspect of life. Ki Tetze definitely wins as the Torah portion with the most mitzvot we have in any one portion. The midrash further describes how each is related to another and with us when we are at home, dressing, working, walking and more.

הצבת מעקה והימנעות מסכנה בבית (“לא תשים דמים”), היא רק אחת מהמצוות הרבות (74!) בפרשת השבוע, הנוגעות לכל היבט בחיים. “כי תצא” בהחלט מנצחת עם הכי הרבה מצוות שיש לנו בפרשה אחת. במדרש (דברים רבה ו:ג) נכתב איך המצוות גם קשורות זו בזו ונמצאות איתנו תמיד: זהו שאמר הכתוב:”כי לוית חן הם לראשך” (משלי א ט) – רבותינו אומרים: נעשים דברי תורה חן לרַשְׁיוּתְךָ.¹³ … אמר רבי פנחס בר חמא: לכל מקום שתלך המצות מלוות אותך: “כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך”. אם עשית לך דלת, המצות מלוות אותך, שנאמר: “וכתבתם על מזוזות ביתך” (דברים ו ט). אם לבשת כלים חדשים המצות מלוות אותך, שנאמר: “לא תלבש שעטנז” (דברים כב יא) … אם היה לך שדה והלכת לחרוש בתוכה המצות מלוות אותך, שנאמר: “לא תחרוש בשור ובחמור יחדו” (דברים כב י), ואם זרעת אותה המצות מלוות אותך שנאמר: “לא תזרע כרמך כלאים” (שם), ואם קצרת אותה המצות מלוות אותך, שנאמר: “כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה” (שם כד). אמר הקב”ה: אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך, המצות מלוות אותך מנין? שנאמר: “כי יקרא קן צפור לפניך”…

But back to building a railing, here are very current and relevant ways to understand it: at the end of 2020, Ha’aretz published an article, discussing the 32 construction workers who fell to their death in Israel that year, most of them non-Jews. That is, more than one every two weeks! In 2018, when by August already 27 were killed, 3 died on the same day (in two different sites), and two others were wounded. There are cases where two different workers died in same site, a few months apart. What’s it like elsewhere in the world? I don’t know and happy to learn. I do know that we often hear about the great projects designed and built around the country, and rarely about the life is takes. It seems like, with this mitzvah, any one of them is too many. This is a good Shabbat to pause, think, remember, raise awareness to this issue.

אבל נחזור למעקה. יש דרכים עכשויות מאוד להבין את המצווה הזאת: בסוף 2020 פרסם עיתון “הארץ” מאמר, שעניינו 32 פועלי הבניין שנפלו אל מותם בישראל באותה שנה, רובם לא יהודים. כלומר, יותר מאחד כל שבועיים! בשנת 2018, כשעד אוגוסט כבר נהרגו 27 פועלים, 3 מתו באותו יום (בשני אתרים שונים), ושניים נוספים נפצעו. ישנם מקרים בהם שני עובדים שונים מתו באותו אתר, בהפרש של כמה חודשים זה מזה. איך זה במקומות אחרים בעולם? אני לא יודעת ואשמח ללמוד. מה שאני כן יודעת זה שלעתים קרובות אנו שומעים על הפרויקטים הגדולים שתוכננו ונבנו ברחבי הארץ, ולעתים רחוקות אודות החיים שנגבו כדי לבצע אותם. נראה שעם מצווה זו, כל אחד מהם הוא אחד יותר מדי. זוהי שבת טובה לעצור, לחשוב, לזכור, להעלות את המודעות לנושא זה.

Some choose to take this mitzvah of placing a railing, a guarding device to danger and apply it to the current COVID pandemic, as a specification to the need to of “veishmartem me’od lenafshotechem” – “For your own sake, therefore, be most careful”… (Deuteronomy 4:15). In chapter 4, the verse speaks about our relationship with Hashem and our precise recollection to what transpired at Sinai, but the idea of “be most careful” has been expanded further and combined with the mitzvah here. I’m not going into the debates around the COVID vaccine in particular, and any other vaccines in general. I do know that the Torah has asked – commanded – us to “beware of the accidents that happen in the world”… for G-d gave us both, nature and its principals, along with our (limited but capable) bodies and wisdom to do what is needed to guard ourselves from as much harm as possible. It is on each one of us as individuals, each family and society to build its own safe railings how s/he / it sees fit.

יש כאלה שבוחרים לקחת את המצווה הזו של עשית מעקה, הצבת גדר לסכנה, ולהכיל אותה על מגיפת הקורונה הנוכחית, בנוסף לצורך של “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” (דברים ד’:15). בפרק ד’, הפסוק מדבר על מערכת היחסים שלנו עם ה’ והזיכרון למה שהתרחש בסיני, אך הרעיון של “להשמר מאד” הורחב עוד יותר ומשולב עם המצווה כאן. אני לא נכנסת לוויכוחים בנוגע לחיסון נגד COVID בפרט, וחיסונים אחרים בכלל. אני יודעת שהתורה ביקשה – ציוותה – עלינו, כפי שאומר זאת הספר חינוך, “להיזהר ממקרים שקורים בעולם” … כי הקב”ה נתן לנו את שניהם, את הטבע ואת עקרונותיו, יחד עם גופנו (המוגבל אך גם יכול) והחכמה שלנו לעשות מה שנחוץ כדי להגן על עצמנו ככל האפשר מפני נזק. על כל אחד מאיתנו כיחידים, משפחה וחברה לבנות מעקות בטוחים משלהם כפי הוא / היא / הם רואים לנכון.

But the issue of building a railing around one’s roof has more. The Chasidic commentators teach that beyond the physical implications of this mitzvah, “your roof” also refers to our own highest place with ourselves, not just outside. The word “gagcha” (your roof), says for example, the Kedushat Levi, equals 26 in gymatria, which is the same as G-d’s name. This means that the need to place boundaries exists also in the emotional and spiritual worlds.

אבל אפשר להעמיק עוד בנושא של בניית מעקה סביב הגג. הפרשנים החסידים מלמדים שמעבר להשלכות הפיזיות של מצווה זו, “גגך” מתייחס גם למקום הגבוה ביותר שלנו עם עצמנו, לא רק בחוץ. המילה “גגך” אומר למשל, קדושת לוי, שווה 26 בגימטריה, וזהה לשם האלוקים. המשמעות היא .שהצורך בהצבת גבולות קיים גם בעולם הרגשי והרוחני

How do we do that? Next to my bed I keep a list titled “avoiding compassion fatigue & ways for self-care”. I am far from being a role-model for this, but maybe that’s why it speaks to me. Most of us would not build a deck without a railing, and most of us wear masks and do what we can to keep out of harm’s way. But then, there’s also the idea that we’re allowed purposeful, intentional self-care; that we must likewise guard our emotional and spiritual life from all harm as a mitzvah of placing a railing.

כיצד אנו עושים זאת? ליד מיטתי אני שומרת רשימה שכותרתה “מניעת תשישות חמלה ודרכים לדאגה עצמית”. אני רחוקה מלהיות מודל לחיקוי לכך, אבל אולי דוקא בגלל זה הנושא מדבר אליי. רובנו לא היינו בונים מרפסת בלי מעקה, ורובנו חובשים מסכות ועושים מה שאפשר כדי להמנע מסכנות ממשיות. אבל כאן יש גם את הרעיון שמותר לנו גם לטפל בעצמנו במכוון, שעלינו לשמור גם על חיינו הרגשיים והרוחניים מפני כל פגיעה כמצווה של עשיית מעקה.

So next time you put your feet up and enjoy a cup of coffee; or ignore the world while going to meditate, hike, do yoga, daven, garden, dance… note: you’re not spoiled and lazy. You’re fulfilling a life-saving mitzvah.

אז בפעם הבאה שאנחנו שמים את הרגליים למעלה ונהנים מכוס קפה; מתעלמים מהעולם כשאתם במדיטציה, טיול רגלי, יוגה, תפילה, עבודת גינה, ריקוד … נזכור לשים לב: אנחנו לא מפונקים ועצלנים. אנחנו מקיימים מצווה מצילת חיים.

Shabbat Shalom ******* שבת שלום

“Justice, justice shall you pursue”, claims the Torah loudly. And we wonder, once would be enough! Why twice? (or – ??)

“צדק, צדק תרדוף”, קוראת התורה בקול. ואנחנו תוהים, פעם אחת מספיק! למה פעמיים?

The legalistic system holds within it a great challenge: we can’t do without it, and we can’t quite do with it… when we come to judge an act, we naturally “hide” some of the story and I don’t mean necessarily intentionally. We can’t and don’t always have all the informnation; we can’t and don’t always want to know that the guilty party maybe has old parents who cry over him and need his care; a young child waiting to play with him at home; various “issues” he’s been battling with… if, let’s say A stole from B, B rightfully wants his money back, and A needs to return it, possibly with some interest and / or service. Does it matter that A was hungry, in debt, sick? Well…. in a society that cares only about “being right” (or, alternatively, about “being nice”), many things are lost.

המערכת המשפטית מחזיקה בתוכה אתגר גדול: איננו יכולים בלעדיה, וקשה לנו איתה… שאנחנו באים לשפוט מעשה כלשהו, באופן טבעי אנחנו “מסתירים” חלק מהסיפור ולא בהכרח בכוונה! לא תמיד יש לנו את כל המידע; אנחנו לא יכולים ולא תמיד רוצים לדעת שלאשם, למשל, יש אולי הורים זקנים שבוכים עליו וזקוקים לו; ילד צעיר שמחכה לשחק איתו בבית; “אישוס” שונים איתם הוא נאבק … אם, נניח ש-א’ גנב מ-ב’, ב’ בצדק רוצה את הכסף שלו בחזרה, וא’ צריך להחזיר אותו, אולי גם עם קצת ריבית ו / או שירות כלשהו. האם זה משנה שא’ היה רעב, בעל חוב, חולה? ובכן…. בחברה שאכפת לה רק מ”להיות צודק “(או לחילופין רק מ”להיות נחמד”), דברים רבים הולכים לאיבוד.

But…. if A is hungry to the point of theft, we might also wonder why? What else is going on? Were social services available? Any care for the weak? I know this is somewhat simplistic: not all theft is due to hunger. Especially having done some chaplaincy in prisons, I am aware that there are many awful crimes done by humans and it’s not always obvious why. And yet, davka because of that, there’s a point here: the Torah says, tzedek, tzedek, justice, justice… look both ways before crossing this street; it’s not all on one side. There should be no mercy in judgement. Judgment should be just. But if that’s the only system a society has in place, then something is very wrong.

אבל…. אם א’ רעב עד כדי גניבה, אנו יכולים לתהות גם, מדוע? מה עוד קורה? האם יש שירותים חברתיים זמינים? האם יש טיפול לחלשים? אני יודעת שזה קצת פשטני: לא כל גניבה נובעת מרעב. בייחוד לאחר שעשיתי ליווי רוחני בבתי כלא, אני מודעת לכך שיש הרבה פשעים נוראים שבוצעו על ידי בני אדם, ולא תמיד ברור למה. ובכל זאת, דוקא בגלל זה, יש כאן נקודה: התורה אומרת, צדק, צדק… צריך להסתכל לשני הכיוונים לפני שחוצים את הרחוב הזה; לא הכל נמצא בצד אחד. לא צריכים להיות רחמים בדין. השיפוט צריך להיות צודק. אבל אם זו המערכת היחידה שיש לחברה, אז משהו מאוד לא בסדר.

But there’s more: we somehow tend to not read the rest of the verse, all excited with the Torah’s complex sense of justice, so here goes:

אבל יש עוד. אנחנו איכשהו לא תמיד קוראים את המשך הפסוק, כל כך נרגשים מזה שלתורה יש חוש צדק מורכב, אז הנה הוא:

“Justice, justice shall you pursue, that you may thrive and inherit the land that Hashem your God is giving you”… (Deuteronomy 16:2)

צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ (דברים טז:ב)׃ 

Sefaria actually says “occupy” where I put “inherit”… I debated with “settle” and am not sure which is better / less triggering (and not sure why “less triggering” is better…). Either way, there’s an idea that wholesome justice is directly related to living / thriving and to – settling the Land. Rashi based of the Sifri says that there is an interdependency between appointing “kosher (just) judges” and the thriving of the Jewish people along with them living on their Land.

התרגום של ספריא אומר על “וירשת” – “לכבוש”, במקום בו אני שמתי לרשת… התלבטתי עם “להתיישב” ואני לא בטוחה מה עדיף / פחות מעורר (וגם לא בטוחה מדוע עדיף תרגום “פחות טריגרינג / מעורר” …). כך או כך, יש כאן רעיון שצדק בריא קשור ישירות לחיים / לשגשוג וגם ליישוב הארץ. רש”י המבסס את דבריו על ספרי אומר שקיימת תלות הדדית בין מינוי “שופטים כשרים” (נקיים, טובים) לבין פריחתו של העם היהודי וגם חיים על אדמתו.

Rashi always amazes me when he does that: living in France of the Crusaders times, where he grows grapes and makes wine, he’s absolutely convinced that it’s all about us and our uniwue connection to the Land of Israel. Here, he sees an implication that a judge might have to choose between the Jewish people “thriving” and between them living on their Land. Looks like two great ideals, both important, and we must choose… But the Torah suggests that if one judges correctly, we can have both: thriving and being on the Land. This would be the ideal, and this is still our challenge.  

רש”י תמיד מפתיע אותי כשהוא עושה את זה: הוא חי בצרפת של ימי הצלבנים, שם הוא מגדל ענבים ומייצר יין, ומשוכנע לחלוטין שזה הכל על הקשר המיוחד שלנו לארץ ישראל. כאן הוא רואה רמז שאולי שופט יצטרך לבחור בין העם היהודי “המשגשג” וביניהם העם המתגורר על אדמתו. נראה כמו שני אידיאלים גדולים, שניהם חשובים, ועלינו לבחור … אבל התורה מציעה שאם יהיה משפט נכון, אנו יכולים להצליח ששניהם: גם לשגשג וגם לחיות בארץ. זה האידיאל, וזה עדיין האתגר שלנו.

How do we bring it to our own days? Here are some thoughts from Rav Kook, whose yahrzeit was this week:

איך אנחנו מביאים את האידיאל הזה לימינו אנו? הנה כמה מחשבות מהרב קוק, שיום השנה שלו חל השבוע:

הלואי ונתקדם ונצליח. שבת שלום. May we proceed and succeed! Shabbat Shalom!

On this verse from this week’s Torah portion, Re’eh, Chizkuni, the French rabbi and Bible commentator of the 13th century, says:

על הפסוק הזה בפרשת השבוע שלנו, ראה, אומר חזקוני, הרב והפרשן הצרפתי מהמאה ה-13:

What is short about 18 words (in the Hebrew), that could have all been replaced by one word, Jerusalem? Why does the Torah play a little hide and seek here? There are numerous answers, all adding a little to the puzzle. Jerusalem, as such, is nowhere in the Torah. The closest hint we find is this beautiful midrash (Beresheet Rabba 56:10) on Genesis:

מה קצר ב-18 מילים (בעברית), שניתן היה להחליף את כולן במילה אחת, ירושלים? האם התורה לא משחקת איתנו כאן קצת במחבואים? ישנן תשובות רבות, שכולן מוסיפות מעט לחידה. ירושלים, בשמה זה, אינה נמצאת בשום מקום בתורה. הרמז הקרוב ביותר שאנו מוצאים הוא המדרש היפה הזה (בראשית רבה נו:10) על בראשית:

There’s a little gymnastics here, just in time for the Olympics, but, if we take the Hebrew word Yir’e and merge the two last letters to one, making it Yeru, then add Shalem, and also add the letter yod, for G-d’s name, we’ll get a 7 letter word – Yerushalayim.

יש כאן קצת התעמלות, בדיוק בזמן לאולימפיאדה, אבל אם ניקח את המילה העברית “יראה” ונחבר את שתי האותיות האחרונות לאחת, היא תהפוך ל”ירו”. נוסיף את שלם, וגם נוסיף את האות, יוד, עבור שם השם, ונקבל מילה בת 7 אותיות -ירושלים.

Nice, no? I like it. But I can’t help recognize that it’s also a stretch… There are many explanations, each interesting and important in its own way. Then there’s Rabbi Shlomo Ephraim ben Aaron Luntschitz, who served in Prague in the early 17^th century along with the Mahara”l (until the latter’s passing) and was better known as the “Keli Yakar” after his commentary. He writes:

נחמד, לא? אני אוהבת את זה. אבל אני לא יכולה שלא לזהות שזה גם קצת מתיחה … יש הרבה הסברים, כל אחד מעניין וחשוב בדרכו שלו. ויש את רבי שלמה אפרים בן אהרון מלונטשיץ שהיה רב בפראג בתחילת המאה ה -17 יחד עם המהר”ל (עד לפטירתו של האחרון) והיה ידוע יותר בשם “כלי יקר” בגלל פירושו. הוא כותב:

And so it goes. We work hard to find all sorts of answers, and they are all good and right and interesting and inspiring…. But then, we come to a stop. Turns out, there are secrets within the text; that there is an end to our ability to explain.  And we hold both ends: the desire and need to know; the significance of the inquiry and investigation, along with the awareness that, at some point, we don’t, and that this is, not only ok and a shrug, but actually good for us.

וכך זה הולך. אנו עובדים קשה כדי למצוא כל מיני תשובות, וכולן טובות ונכונות ומעניינות ומעוררות השראה…. אבל אז, אנחנו מגיעים לעצור. מסתבר, שיש סודות בתוך הטקסט; שיש סוף ליכולת ההסבר שלנו. ואנחנו מחזיקים בשני הקצוות: הרצון והצורך לדעת. החשיבות של הדרישה והחקירה, יחד עם המודעות לכך שבשלב מסוים, אנחנו לא יכולים, וכי זה, לא רק בסדר ומשיכת כתפיים, אלא דווקא ממש טוב לנו.

Shabbat Shalom  שבת שלום

I am 4-5 years old, trying to catch up with my grandfather’s muddy boots lost in the grass ahead of me as we’re going to water the orange grove he planted long before I was born. Along the way he sings me songs of the Land of Israel; he deep voice in the unmistakable German accent echoing among the mangos, berries and citrus: “here in the charming Land of our forefathers, all hopes shall be fulfilled. Here’s we’ll live and here we’ll create”…

אני בת 4-5, מנסה להדביק את המגפיים הבוציות של סבי שאבדו בעשב לפניי כשאנחנו הולכים להשקות את הפרדס ששתל הרבה לפני שנולדתי. בדרך הוא שר לי משירי ארץ ישראל, קולו העמוק במבטא היקי שאי אפשר לטעות בו, המהדהד בין עצי המנגו, תות והדרים: “פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות, פה נחיה ופה ניצור”…

Even though I grow up in the 3^rd largest city in the country, I learn to love the Land. When one of my aunts tries to pick protected flowers, I scream and yell and cause such a ruckus she reminds me of that decades later. I am 8, but I know: this is the Land G-d gave us. The job of taking care of it is no one else’s but ours.

למרות שאני גדלה בעיר השלישית בגודלה במדינה, אני לומדת לאהוב את הארץ והאדמה. כשאחת מדודותיי מנסה לקטוף פרחים מוגנים, אני צורחת וצועקת וגורמת למהומה כזו שגם עשרות שנים לאחר מכן היא מזכירה לי את זה. אני בת 8, אבל אני יודעת: זו הארץ שאלוקים נתן לנו. הטיפול והשמירה עליה אינה של אף אחד אחר מלבד שלנו.

The time away teaches me of the preciousness of this place differently. I see it from afar; I note the wrinkles of her face, sun kissed and dry from the heat of the sun, the people, the events. I recognize the challenges, the struggles, what’s missing. I get to meet other beautiful places and I fall in love with them too. But the special connection remains, is strengthened and re-established.

הזמן הרחק מלמד אותי עד כמה המקום הזה יקר בצורה אחרת. מרחוק אני רואה את קמטי פניה, נשוקה בשמש ויבשה מחום החמה, האנשים, המאורעות. אני מזהה את האתגרים, ההתמודדויות, מה חסר. יוצא לי לפגוש מקומות יפים אחרים וגם בהם אני מתאהבת. אבל הקשר המיוחד נותר, מתחזק ומתבסס מחדש.

The Torah in this week’s Torah portion, Ekev, add a few moving descriptions about the Land and out relationship with her. Here’s the first (Deuteronomy 8:8-10):

התורה בפרשת השבוע, עקב, מוסיפה כמה תיאורים מרגשים אודות הארץ ויחסנו עמה. הנה הראשון (דברים 8: 8-10):

The Land is not always described so beautifully. Elsewhere it says that the Land “eats its inhabitants” (Numbers 13:32), but some learn from it that it means that this Land of Israel is not merely dirt, stones and other “inanimate” objects. Rather it is an active, living organism, which has the ability to change those who live on it, as we become an integral part of her.

לא תמיד מתארים את הארץ כל כך יפה. במקום אחר כתוב שהיא “אוכלת יושביה” (במדבר 13:32), אך יש שלומדים מזה שהמשמעות היא שארץ ישראל אינה רק עפר, אבנים ו”דוממים” אחרים. אלא היא אורגניזם פעיל וחי, אשר ביכולתו לשנות את מי שחי עליה, ככל שאנו הופכים לחלק בלתי נפרד ממנה.

This is also why the Land if named “the Land of Milk and Honey”. Rav Ouri Sherki suggests that if we consider honey (from bees) and the original “milk” (from the human mother) we’ll notice that both come from “non-kosher” creatures. Usually we rule that what comes out of a non-kosher animal is likewise not kosher, but this Land has the ability to take things that are otherwise not kosher, and turn them around, making them not only kosher but sweet and yummy.

זו גם הסיבה שהארץ נקראת “ארץ חלב ודבש”. הרב אורי שרקי מציע שאם נחשוב על דבש (מדבורים) וחלב כחלב המקורי (מהאם האנושית) נבחין ששניהם מגיעים מיצורים “לא כשרים”. בדרך כלל אנו קובעים ש”היוצא מהטמא – טמא”, כלומר, מה שיוצא מבהמה לא כשרה הוא גם לא כשר, אך לארץ הזו יש את היכולת לקחת דברים שאינם בד”כ כשרים, לשנות אותם ולהפוך אותם, לא רק מטמאים לכשרים אלא אפילו למתוקים וטעימים.

Here’s another (Deuteronomy 11:10-12): הנה עוד קטע (דברים יא:10-12)

The Malbim (1809-1879, Ukraine) is asking, if it’s easier to live in Egypt, why not give the Children of Israel the land of Egypt, and if we want to give them freedom, make them rulers of Egypt and let the Egyptians suffer for torturing them for generations!! But our whole relationship with G-d that is expressed through the Land, will be missed. And this unique connection is going to be even more emphasized as we soon enter the shmita year.

המלבי”ם (1809-1879, אוקראינה) שואל, אם קל יותר לחיות במצרים, למה לא נתן הקב”ה לבני ישראל את ארץ מצרים, ואם אנו רוצים לתת לעברים חופש, אפשר להפוך אותם לשליטי מצרים ולתת למצרים שעינו אותם במשך דורות לסבול!! אבל כל מערכת היחסים שלנו עם אלוקים המתבטאת דרך הארץ, תתפספס, והקשר הייחודי הזה הולך להיות מודגש עוד יותר כשנכנס בקרוב לשנת השמיטה.

Shmita is like nothing else. And unlike Shabbat, holidays, keeping kosher etc, for almost 2000 years no one worried about what it’s like to keep shmita! until the recent era in our history, which we are blessed to be in. Having had my hands in the dirt here since childhood, I and excited to see what’s coming.

שמיטה היא לא כמו שום דבר אחר. ובניגוד לשבת, חגים, שמירת כשרות וכו’, כמעט 2000 שנה אף אחד לא  חשב איך זה לשמור שמיטה! עד לעידן האחרון בהיסטוריה שלנו, שהתברכנו להיות בו. מכיון שהידיים שלי היו באדמה כאן מאז ילדותי, אני נרגשת לראות מה עתיד לבוא.

Shabbat Shalom *** שבת שלום

Turns out that I’m doing my Shabbat food shopping at the supermarket in Ariel, in the heart of the Shomron. Having spent too many hours reading too many opinions regarding Ben & Jerry’s last move, I’m pretty shocked to find their chocolate-chip-cookie-dough peacefully smiling at me from the store’s fridge. What happened? Are these some leftovers?? Oh no. Israel’s Ben & Jerry’s decided to go against the global company and continue selling their ice-cream throughout the country; many places have announced their support… Wait, then… I should have bought it?? Why does everything about being Jewish need a Talmudic tractate of pros and cons to figure it out…

יוצא שאני עושה את קניות השבת שלי בסופר באריאל. אחרי שביליתי יותר מדי שעות בקריאת יותר מדי דעות בנוגע למהלך האחרון של בן אנד ג’ריס, אני די המומה לגלות שגלידת השוקולד-צ’יפס שלהם מחייכת אלי בשלווה מהמקרר של החנות. מה קרה? האם מדובר בשאריות ?? לא ולא. זכיינית בן אנד ג’ריס בישראל החליטה לצאת נגד החברה העולמית ולהמשיך למכור את הגלידה שלהם ברחבי הארץ. מקומות רבים הודיעו על תמיכתם … רגע, אז … הייתי צריכה לקנות אותה ?? למה כל דבר בקשר להיותנו יהודים זקוק למסכת תלמודית של בעד ונגד כדי להבין מה קורה…

While the US community “screams for ice-ream”, it’s pretty small news here. ‘Oh, you want to boycott us’?? people yawn, ‘the line of those who are against us is really long and we might not get to you any time soon. If you’d like our attention, stand in the other line’….

בעוד הקהילה האמריקאית קוראת בחום לגלידה, כאן, אלה חדשות די קטנות. ‘אה, רוצים להחרים אותנו’ ?? אנשים מפהקים, ‘התור של מי שנגדנו ארוך ממש ארוך ואולי לא נגיע אליך בזמן הקרוב. אם תרצה את תשומת ליבנו, תעמוד בתור ממול’….

We’re in the days between the 9^th and the 15^th of Av – between the saddest day of the year, when we commemorate the destruction of the Temple and so many tragedies throughout our history, and the day marking peace, comfort, love and happiness, often described a “Jewish Valentine’s Day”. Nothing needs to be added to the words of the Mishna (Ta’anit 4:8):

אנחנו בימים שבין ט’ לט”ו באב – בין היום העצוב ביותר בשנה, בו אנו מציינים את חורבן בית המקדש וכל כך הרבה טרגדיות לאורך ההיסטוריה שלנו, לבין היום שמציין שלום, נחמה, אהבה ואושר, יום שמתואר לעתים קרובות כ”יום האהבה היהודי”. נדמה שאין צורך להוסיף שום דבר לדברי המשנה (תענית ד, ח):

If we lived in Temple times, this would have been a weeklong holiday, with the 9^th of Av being the start and Tu Be’Av, the 15^th being the last day, sort of like Passover and Sukkot. The destruction is what turned the 9^th upside down, but prophecies say that one day, as we may see already, this decree will be overturned back, fulfilling the potential for goodness, wellbeing and immense joy, that is still there.

אם היינו חיים בימי בית המקדש, זה היה שבוע של חג, כאשר ט ‘באב היה ההתחלה וט”ו באב, היום האחרון, כמו פסח וסוכות. החורבן הוא מה שהפך את תשעה באב, אך נבואות אומרות שיום אחד, כפי שאנחנו יכולים כבר לראות, הגזירה הזו תתהפך בחזרה, והפוטנציאל לטוב, רווחה ושמחה עצומה, שעדיין שם, יתקיים.

Some say, that this is the day the world’s creation as declared. How so? Because Rosh Hashana is the day the first human was born; which means the world was created on the 25^th of Elul, and there’s an idea that 40 days before someone is born, there is already a bat-kol, a heavenly voice announcing their future arrival. This day would be – the 15^th of Av. Some start wishing each other “ketiva vachatimah tovah, to be inscribed and sealed for a good future. And another custom is to increase Torah learning, as the nights once again are longer and some say, nights are good for learning Torah.

יש האומרים, שזה היום בו בריאת העולם הוכרזה. איך זה? מכיוון שראש השנה הוא היום בו נברא האדם הראשון; מה שאומר שהעולם עצמו נברא בכ”ה באלול. יש רעיון ש -40 יום לפני שמישהו נולד, יש כבר בת-קול שמימית המכריזה על הגעתו העתידית. יום זה הוא ט”ו באב. יש כאלה שביום הזה מתחילים לאחל אחד לשני “כתיבה וחתימה טובה”. ומנהג נוסף הוא להגדיל את לימוד התורה, כיוון שהלילות שוב ארוכים יותר ויש האומרים, שהלילה טוב ללימוד תורה.

This Shabbat we’re also reading from the Torah portion of Va’etchanan, including things like Moses’ plea to enter the Land, the repetition of the Ten Commandments, the Shma and the special wisdom that… how did Moses know already then?? (4:1-5):

בשבת זו אנו נקרא גם מפרשת “ואתחנן”, כולל תחנוניו של משה להיכנס לארץ, עשרת הדיברות השניים, “שמע ישראל”, והחוכמה המיוחדת ש… איך ידע משה כבר אז?? (פרק ד, 1-5):

It’s a Shabbat of comfort as is indicated by the haftara from Isaiah 40, 1-11, that opens with Nachamu, nachamu ami, “be comforted my people”, and the Shabbat that opens our prep for the upcoming Shmita (Land Sabbatical) year here. May we feel some of this potential and joy within ourselves and around us.

זוהי שבת של נחמה כפי שמצוין בהפטרה מספר ישעיהו (מ:1-11) שנפתחת בנחמו, בנחמו עמי, והשבת שפותחת את הכנתנו לשנת השמיטה הקרבה פה. הלואי ונרגיש את הפוטנציאל והשמחה הזו בתוכנו ובסביבנו.

שבת שלום *** Shabbat Shalom.

The days before the 9^th of Av are somber: once upon a time a glorious Temple stood in Jerusalem. It was destroyed, and the destiny of the Jewish people changed forever. Since then, and because of that, we’ve experienced exile, enslavement, mockery, riots, pogroms, discrimination, systematic destruction all the way to the Holocaust. Millions have died through no other crime other than being Jewish. In light (or dark-) of all this, discussing the pain of some 8600 people might seem almost sacrilegious.

הימים שלפני ט’ באב קודרים: פעם עמד בית מקדש מפואר בירושלים. הוא נהרס, וגורלו של העם היהודי השתנה לעד. מאז, ובשל כך, חווינו גלות, שעבוד, לעג, פרעות, פוגרומים, אפליה, הרס שיטתי עד לשואה. מיליונים מתו ללא שום אשמה או פשע מלבד היותם יהודים. לאור (או “לחושך”) כל אלה, דיון בכאבם של כ 8600 אנשים יכול להיראות כמעט כחילול הקודש.

16 years ago, then prime-minister Ariel Sharon almost single-handedly ordered Israel’s “Unilateral Disengagement”, dismantling 21 Israeli settlements in the Gaza Strip – “Gush Katif” area – and the evacuation of Israeli settlers and army from inside the Gaza Strip. By some strange coincidence / cruelty / random drawing of lots? the date chosen was no other than the 9^th of Av. Once realized that this was what that particular Gregorian calendar date translated into, the execution of this “operation” began on the 10^th of Av.

The Talmud holds a discussion, is the 9^th of Av the worst day or the 10^th?

לפני 16 שנה, ראש הממשלה דאז אריאל שרון הורה כמעט על דעת עצמו על “ההתנתקות החד-צדדית” של ישראל, פירוק 21 התנחלויות ישראליות ברצועת עזה – אזור “גוש קטיף” – ופינוי מתנחלים וצה”ל מרצועת עזה. באיזה צירוף מקרים מוזר / אכזריות / גורל מקרי ? התאריך שנבחר היה לא אחר מאשר ט ‘באב. לאחר שהובן שזה היום לפי תאריך לוח השנה גרגוריאני, נדחה הביצוע של “מבצע” זה ל -10 באב.

התלמוד, מקיים דיון, האם ה- 9 באב הוא היום הגרוע ביותר או ה- 10?

Babylonian Talmud, Ta’anit 29:a

Our family was in Israel that summer. We toured around, as usual. All over the country, there were banners of blue and white and orange, the color of those opposing the disengagement; and some banners of all three, expressing pain for those evacuated (some would say “relocated” and some would say “exiled”…). At almost every intersection you could come across people giving out flyers and asking for support to avert the decree. Others expressed their frustration with the “settlers” who “kill every good deal”.

המשפחה שלנו בקרה בישראל באותו קיץ. טיילנו, כרגיל. בכל רחבי הארץ היו כרזות של כחול ולבן וכתום, צבעם של אלו המתנגדים להתנתקות; והיו גם סרטים וכרזות משלושתם, מביעים כאב לאלה שפונו (יש שיגידו “עברו דירה” ויש שיגידו “הוגלו / גורשו” …). כמעט בכל צומת היה אפשר לפגשו אנשים שמחלקים עלונים ומבקשים תמיכה כדי למנוע את הגזירה. אחרים הביעו את תסכולם מה”מתנחלים” שתמיד “הורגים כל עסקה טובה”.

I admit, I was very torn, extremely pained yet hopeful. A couple of years before, we visited friends in Atzmona. The settlements were so beautiful; red roofs, lush gardens, greenhouses, exuberant creativity of the pioneering, loving, kind, idealistic people that went to live there. They were a sign of hope; of positive action against all odds. Among the sand dune, there were synagogues and schools and kindergartens, arts and music and nature. The thought that we will destroy synagogues “unilaterally” was harsh. But, (isn’t this what we were taught??) if it’s all for some sort of peace and safety, then, oh well, it’s all worth it and we’ll do it.

אני מודה, הייתי קרועה מאוד, מלאת כאב ועם זאת, גם איכשהו בתקווה. כמה שנים לפני כן ביקרנו חברים בעצמונה. ההתנחלויות היו כל כך יפות; גגות אדומים, גנים ירוקים פורחים, חממות, יצירתיות שופעת של החלוצים, האוהבים, האדיבים, האידיאליסטים שהלכו להתגורר שם. לראות את העשיה שלהם היה לצפות בשביב תקווה; של פעולה חיובית כנגד כל הסיכויים. בין החולות, היו בתי כנסת ובתי ספר וגני ילדים, אמנויות ומוזיקה וטבע. המחשבה שאנחנו נחריב את בתי הכנסת באופן “חד צדדי” הייתה קשה. אבל, (האם זה לא מה שלימדו אותנו כל החיים ??) אם כל זה, זה למען שלום וביטחון כלשהו, ​​אז, נו טוב, הכל שווה ונעשה את זה.

The process itself was accompanied by many tears and cries, on all sides. Not only the departing settlers, looking back at the bulldozers crushing their homes, but the soldiers as well, at times, holding a baby, hugging a mother, reaching out and holding someone’s hand.

התהליך עצמו לווה בהרבה דמעות ובכי, מכל עבר. לא רק המתנחלים העוזבים, מסתכלים אחורה על הדחפורים שמוחצים את בתיהם, אלא גם החיילים, לפעמים מחזיקים תינוק, מחבקים אם, מושיטים יד למישהו.

The whole saga lasted about a week. A few more days, and the dust settled. In spite of the deep sadness, the tears and cries, the settlers altogether cooperated. They were given generous promises for “packages” that will allow them to rebuild and resettle elsewhere. The Palestinians danced and rejoiced. All was well in the West / East, depending where you’re coming from…

כל הסאגה ארכה כשבוע. עוד כמה ימים, והאבק שקע. למרות העצב העצום, הבכי והצעקות, המתנחלים בסה”כ, שתפו פעולה. הם קיבלו הבטחות נדיבות ל”חבילות “שיאפשרו להם לבנות מחדש ולהתישב מחדש במקום אחר. הפלסטינים רקדו ושמחו. הכל היה טוב במערב / במזרח, תלוי מאיפה אנחנו מגיעים …

But now, 16 years have passed. The euphoria has settled with the dust, and in its stead, grew many doubts. Following the withdrawal, Hamas, an organization founded to establish an Islamic state in the area that is now Israel, was elected as the Palestinian government. Our neighbors did not respond to the generous, painful move with safety, peace, love and flowers, but with rockets, tunnels to pass ammunition and explosives, demanding “more” Jewish disappearance, all the while blaming Israel for “not doing enough”.

אבל עכשיו עברו 16 שנים. האופוריה שככהה עם האבק, ובמקומה גדלו ספקות רבים. לאחר הנסיגה נבחר חמאס, ארגון שנוסד כדי להקים מדינה איסלאמית באזור שהוא כיום ישראל, לממשלה הפלסטינית. שכנינו לא הגיבו למהלך הנדיב והכואב בביטחון, שלום, אהבה ופרחים, אלא ברקטות, מנהרות להעברת תחמושת ופצצות, תוך כדי שהם דורשים שהיהודים יעלמו מעוד מקומות, ותוך שהם מאשימים את ישראל בכך שהיא “לא עושה מספיק”.

On the other hand, the people who went to settle this region because the government encouraged them to do so and sent them there, were not given the benefits they were promised. 16 years later, many are still battling unemployment, temporary housing in rural areas, poverty, depression, disillusion and general “down”, feeling betrayed, while terror continues.

האנשים, מצד שני, שהלכו ליישב דוקא אותו האזור ממנו פונו בעידוד הממשלה בזמנו, לא קיבלו את ההטבות שהובטחו להם. 16 שנים מאוחר יותר, רבים עדיין נאבקים באבטלה, דיור זמני באזורים מרוחקים, עוני, דיכאון, התפכחות ו”מצב” כללי ירוד, כשהם מרגישים נבגדים, בעוד הטרור נמשך.

It’s a small story. A modern Israeli tragedy that’s off many’s radar. Compared with The Temple, the pogroms, the Holocaust, it might seem trivial. And with current politics, it’s pretty much not PC to mention it. And yet, especially on this weekend, it’s hard for me not to think back and wonder, what happened? And, did we actually do the right thing, for ourselves as well, or did we overpay for something we didn’t get??

זה סיפור קטן. טרגדיה ישראלית מודרנית ש לא נמצאת על הרדאד של רבים. בהשוואה לבית מקדש, לפוגרומים, לשואה, זה אולי נראה טריוויאלי, ועם הפוליטיקה הנוכחית, זה כמעט לא “פי.סי.” להזכיר את זה. ועדיין, במיוחד בסוף השבוע הזה, קשה לי לא לחשוב על מה היה, ולתהות, מה קרה? ו – האם באמת עשינו את הדבר הנכון, גם כלפי עצמנו, או ששילמנו יותר מדי עבור משהו שבכלל לא קיבלנו ??

May we be comforted in the redemption of the Land and its people.

Shabbat Shalom….. בבנין ציון ננוחם. שבת שלום.