Torah & more… תורה ועוד

As many of you know, my walls are mostly covered with shelves, and the shelves are sagging from books. I’m now thinking where to fit the next one ‘to make some space’, and at the same time I already know, it’s no help… that one will fill up too, with books. And yet, there’s always one more my shelf (and my self…) is missing. My parents’ home was mostly the same; the living room walls proudly decorated with an extensive library, and books everywhere, in the kitchen, bedside table and more. Combine that with my addiction for writing, which appeared early on when I wrote my first open at age 9-10, titled “My Bookshelf”, and it’s obvious that the written word is very meaningful to me. I’ve been scribbling stories, journals, letters for as long as I can remember. So when Moses instructed the Children of Israel to “write down this poem” in last week’s Torah portion (Deuteronomy 31:19), I was all with him. But the verse continues:

כפי שרבים מכם יודעים, הקירות שלי מכוסים ברובם במדפים, והמדפים עמוסים בספרים. עכשיו אני חושבת איפה לשים את המדף הבא כדי ‘לעשות קצת מקום’, ויחד עם זאת אני כבר יודעת, שזה לא יעזור, שגם זה יתמלא בספרים. ובכל זאת, תמיד יש עוד אחד שהמדף שלי (וגם עאני צמי …) חסר. בית הורי היה די אותו דבר; קירות הסלון מעוטרים בגאווה בספרייה נרחבת, וספרים בכל מקום, במטבח, על השולחן ליד המיטה ועוד. שלב את זה עם ההתמכרות שלי לכתיבה, דבר שהתבטא בשיר הראשון שכתבתי בגיל 9-10 לו קראתי “ארון הספרים שלי”, וניכר שהמילה הכתובה מאוד משמעותית עבורי. אני כותבת סיפורים, יומנים, מכתבים מאז שאני זוכרת את עצמי. אז כשמשה הורה לבני ישראל “לכתוב את השירה הזאת” בפרשת השבוע שעבר (דברים לא:19), אני הייתי לגמרי איתו. אבל הפסוק ממשיך:

וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם…

Therefore, write down this poem and teach it to the people of Israel; put it in their mouths…

Turns out, even though the Jews have been called “the people of the book”, writing alone is not enough. What makes us unique is not “the Bible”, but “The Oral Torah”. And if we think of the various synagogues we go to, most siddurim are much closer to each other than not. What makes us adamant to go to this shul and not that, is not the words, but often it might be the tunes. Writing is great but to be with us, it needs to become a song, and the song has to be taught and placed in our mouths; it has to have taste and a feel and a melody.

מסתבר שלמרות שהיהודים כונו “עם הספר”, הכתב לבדו אינו מספיק. מה שמייחד אותנו הוא לא “התנ”ך”, אלא דוקא “התורה שבעל פה”. ואם נחשוב על בתי הכנסת השונים שאליהם אנו הולכים, רוב הסידורים הרבה יותר קרובים זה לזה מאשר לא. מה שגורם לנו להתעקש ללכת לבית הכנסת הזה ולא להוא, זה לא המילים, אבל לעתים קרובות זה יכול להיות המנגינות. הכתיבה היא נהדרת אבל כדי להיות איתנו, היא צריכה להפוך לשיר, ואת השיר צריך ללמד ולשים בפינו; הוא חייב להיות בעל טעם ותחושה ולחן.

The Torah portion we read this week, is a song, the Song of Ha’azinu, and the haftara – is the Song of David. Moses, who when we first met him was of “heavy tongue” and had trouble speaking, ends his life singing, asking – demanding – for heaven and earth to listen to him, for what he has to say, is so important. Where is that “humblest man of all”?

I remember a card I once got. It said: “a bird does not sing because it has an answer. It sings because it has a song. Sing your song!”. Now, when I’m listening to Moses’ song, I think maybe we misunderstood humility; maybe humility doesn’t mean being low and quiet and tucked away, feeling like nobody and nothing. Maybe it really means, singing our song.

הפרשה שאנו קוראים השבוע היא שיר, שירת האזינו והפטרה – הוא שירת דוד. משה, שכאשר פגשנו אותו לראשונה היה “כבד לשון” והתקשה לדבר, מסיים את חייו בשירה, כשהוא מבקש – דורש – שהשמים והארץ יקשיבו לו, כי מה שיש לו לומר, הוא כל כך חשוב. לאן נעלם אותו איש “הענו מכולם”?

אני זוכרת כרטיס ברכה שקיבלתי פעם שהיה כתוב בו: “ציפור לא שרה כי יש לה תשובה. היא שרה כי יש לה שיר. שירי את השיר שלך! “. עכשיו, כשאני מקשיבה למשה שר, אני חושבת שאולי לא הבנו נכון מה זו בדיוק “ענווה”; ענווה כנראה זה לא אומר להיות נמוך ושקט ותחוב בפינה, להרגיש כמו אף אחד ושום דבר. אולי מה שזה באמת אומר זה לשיר את השיר שלנו.

Shabbat Shalom — שבת שלום

בקר ערב יום כיפור. מחכה את השעה וחצי שלי בתור במתחם בדיקות קורונה. ברדיו הרב אהרון איזנטל, רב ברמת הגולן, שעה ראיון, מעלה בי דמעות. על היום עצמו. ועל המלחמה ההיא. על הטרגדיה. הכוח והרוח. הניסים, הקטנים והגדולים, שבהחבא, יום כיפורים – יום כ-פורים.

The morning of Yom Kippur eve, waiting in line my hour and a half at a Covid testing center; on the radio, an hour interview with Rav Aharon Eisental, rabbi in the Golan Heights, brings up tears. About the day itself. and that war. About the tragedy, the energy and the spirit; the miracles, big and small, hidden. Yom Kippurim = a day like Purim (“k” in Hebrew is “like).

פעם זה היה יום שמח. רוב העם לא עשה כמעט כלום ביום הזה. חלק טיילו לירושלים, לראות, מה שאפשר, מעבודת הכהן הגדול. הצעירים יצאו לשדות בלבן (משנה, תענית, ד,ח) לפגוש ולמצוא את האחד והאחת. ויש עוד הסבר: זהו היום שמשה רבנו ירד מהר סיני עם הלוחות השניים. יום מתן תורה האמיתי. יום פיוס, שלום וסליחה.

Once upon a time, this was a happy day. Most people didn’t do almost anything on this day. Some traveled to Jerusalem, to see, as much as possible, the worship of the High Priest. The younger ones (young adults) went out to the fields, wearing white (Mishna, Ta’anit 4:8) to meet and find their one. And there’s another explanation: this is the day that Moses came down from Mt. Sinai with the 2nd set of Tablets, the real “Giving of the Torah” day, a day of atonement, appeasement, peace and forgiveness.

ואכן, ביום כיפורים יש הרבה התעסקות בסליחה. מה זו בדיוק סליחה? המילונים אונליין (ויקיפדיה ועוד) אומרים שסליחה היא תהליך שכלי, רגשי או רוחני שבו חדל אדם מלחוש עלבון עצב או כעס כנגד אדם אחר על מעשה שהוא ראה בו כפגיעה, מחלוקת או שגיאה. לחלופין, סליחה היא הפסקת הדרישה לעונש או פיצוי. ניתן להתייחס למושג סליחה מנקודת מבטו של האדם הסולח, האדם שלו נסלח וכן מנקודת המבט של היחסים שבין הסולח לנסלח. במצבים מסוימים הסליחה ניתנת מבלי לצפות לפיצוי כלשהו וללא תגובה כלשהי מצידו של הפוגע . לעיתים, חלק הכרחי מתהליך הסליחה הוא הכרה כלשהי של הפוגע במעשהו, התנצלות, וייתכן אף פיצויים לנפגע, או פשוט בקשת סליחה.

With Yom Kippur coming up, there is a lot of preoccupation with forgiveness. What exactly is forgiveness? The online dictionaries (Wikipedia and others) say that forgiveness is a mental, emotional or spiritual process in which a person has stopped feeling insulted, sad or angry against another person for a hurt, dispute or error. Alternatively, forgiveness is the cessation of the demand for punishment or compensation. The concept of forgiveness can be approached from the point of view of the forgiving person, the forgiven person as well as from the point of the relationship between the forgiving and the forgiver. In some situations, forgiveness is given without expecting any compensation and without any response on the part of the offender. Sometimes, a necessary part of the forgiveness process is some recognition of the offender in his act, an apology, and possibly even compensation to the victim, or simply a request for forgiveness.

סיפור ארוך והפרטים פחות חשובים, אבל, קרה מקרה שנפגעתי ממישהי. מיד לאחר מכן קבלתי הרבה הסברים ממנה ואחרים, למה, גם אם זה לא היה לגמרי בסדר, הרי שהיא “לא התכוונה לפגוע” (כאילו שהאמירה הזו היא מעין פטור) ואפשר “להבין”. אמרתי שהכל בסדר, וחזרתי על זה כל כך הרבה פעמים שבסוף גם אני השתכנעתי… עבר זמן רב ולפתע במקרה, מפגש. כבר שכחתי הכל, עד לרגע שאמרה לי, אני רק רוצה לוודא שאנחנו בסדר. לרגע חשבתי, למה שלא נהיה בסדר? אבל אז, היא הזכירה לי, והכל עלה שוב. הבנתי שלא, אנחנו לא בסדר, ולא יכולנו להיות בסדר. שכחה איננה סליחה, והמילה הזו דוקא היתה חסרה.  

Some long story and the details are less important, but, there was a case where I was hurt by someone. Shortly afterwards I got many explanations, from her and others, why, even if she was not entirely right, she “didn’t mean it” (as if this statement is a kind of excuse) and can be “understood”. I said everything was fine, and I repeated it so many times that in the end I too was convinced … some time passed and, then, by chance, a meeting. I forgot everything, until she the moment she said, ‘I just want to make sure we’re okay’. For a moment I thought, why wouldn’t we be okay? But then, she reminded me, and it all came back again. I realized no, we’re not okay, and we couldn’t be okay. Forgetting is not forgiveness, and this very word was missing.

“לשגות זה אנושי, לסלוח – אלוהי”, אומר פתגם ידוע. אולי לכן רוב רובו של יום הכיפורים מתנהל מול הקב”ה, אבל מה בין בני אדם? האם יש דרך להתקרב לחלק האלוהי הזה גם כאן? האם אנחנו בכלל יכולים לתת ולקבל סליחה? אולי באמת סליחה זה אלוהי וכל מה שאנחנו יכולים לשאוף אליו הוא יותר פיוס? איך להתחיל, לחכות או לעשות צעד?

“To err is human, to forgive is divine,” says a well-known proverb. Maybe that’s why most of Yom Kippur is between us and Gd, but what about human beings? Is there a way to get closer to this divine aspect here too? Can we even give and receive forgiveness? Maybe forgiveness is really divine and all we can strive for is more reconciliation, appeasement (piyus, in Hebrew, like peace…)? How to start, should we wait or take a step?

הסיפור הבא שנפל לתוך התיבה שלי לקראת יום כיפור (במקור ויקרא רבה, פרשה ה, פסקה ח) מציע דרך. הוא לא מבטל את זה ש”גם הצד השני צריך” וחייב ואמור… ואין כאן ערבות שזה יצליח, אבל זה נותן לנו משהו לעשות, אפשרות לקחת צעד קטן קדימה, להתחיל תהליך מהצד שלנו. מי יתן ונמצא את הדרך לעשות שלום בנפשנו ועם אלה סביבנו.

The following story that fell into my mailbox in preparation for Yom Kippur (originally from Leviticus Rabba, 5: 8) suggests a way. It does not eliminate the fact that “the other side also needs” and must and should… and it doesn’t necessarily mean our act will be accepted, but it gives us something to do; an opportunity to take a small step forward, to start a process from our side. May we find the way to make peace in our souls and with those around us.

בברכת סליחה ומחילה וחתימה טובה *** In forgiveness and pardon & Chatima Tova

The day after Rosh Hashana is a “minor” fast day, the Fast of Gedaliah. Why? The most common answer is, because we ate so much on Rosh Hashana that we need to lose a bit before moving on into the year. Option 2 is, practice for Yom Kippur. But there is also option 3 which is finding out who is this Gedaliah (not the guy in the Israeli TV show Shababnikim) and what is this fast all about.

היום שאחרי ראש השנה הוא יום צום, צום גדליה. למה? התשובה הנפוצה ביותר היא, כי אכלנו כל כך הרבה בראש השנה שאנו צריכים להוריד קצת לפני שנמשיך בשנהה חדשה… אפשרות 2 היא תרגול ליום כיפור. אבל יש גם את אפשרות 3 שהיא לגלות מי זה הגדליה הזה (לא הבחור בתוכנית הטלוויזיה הישראלית שבאבניקים) ועל מה זה הצום הזה.

So, Gedaliah was a righteous governor of Judea, placed as such by Nebuchadnezzar, the Babylonian king who conquered Jerusalem, brining about the destruction of the 1^st Temple in 586BCE. Nebuchadnezzar, who already killed and exiled most of the Jews, left Gedaliah to be in charge of the those few who were left.

אז, גדליהו היה מושל צדיק של יהודה, שהוצב ככזה על ידי נבוכדנאצר, המלך הבבלי שכבש את ירושלים, וזה שגרם לחורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה”ס. נבוכדנאצר, שכבר הרג והגלה את רוב היהודים, השאיר את גדליהו כאחראי על אותם מעטים שנותרו.

We can imagine that this was an incredibly tumultuous time, and as happens often, others in the area, saw an opening. Sometime after the destruction (there are disagreements when exactly this took place, whether later that year or a few years after), the king of neighboring Ammon, where today is Jordan, sent Yishmael ben Nataniah, a Judean as well, to kill Gedaliah.

אנו יכולים לדמיין שזו הייתה תקופה סוערת ביותר, וכמו שקורה לעתים קרובות, אחרים באזור ראו הזדמנות. מתישהו לאחר החורבן (יש חילוקי דעות מתי בדיוק זה קרה, בין אם מאוחר יותר באותה שנה או כמה שנים לאחר מכן), מלך עמון השכן, שבו נמצאת היום ירדן, שלח את ישמעאל בן נתניה, יהודי גם הוא, להרוג את גדליהו.

Gedaliah was warned but didn’t want to believe it. When Yishmael and his people came to Gedaliah’s location (in the town of Mitzpah, possibly north of Jerusalem), they were welcomed which made it easier yet for them to murder Gedaliah along with most of the Jews who had joined him and some Babylonians whom the Babylonian king had left with Gedaliah.

גדליה הוזהר אך לא רצה להאמין. כאשר ישמעאל ואנשיו הגיעו למיקומו של גדליהו (בעיר מצפה, אולי מצפון לירושלים), הם התקבלו בברכה, מה שהקל עליהם לרצוח את גדליה יחד עם רוב היהודים שהצטרפו אליו וכמה בבלים אשר המלך הבבלי השאיר עם גדליהו.

Fearing the ramifications of the king’s chosen ruler’s death, most remaining Jews fled to Egypt, against G-d’s clear instructions, conveyed by the prophet Jeremiah. Going back to Egypt, which is forbidden and viewed negatively, is compared to withdrawing from history. It’s like a grown person struggling to get back to his mother’s womb…

מחשש להשלכות מותו של השליט הנבחר, רוב היהודים שנותרו ברחו למצרים, נגד הנחיותיו הברורות של אלוקים, שהעביר הנביא ירמיהו. החזרה למצרים, האסורה והנחשבת שלילית, מדומה לנסיגה מההיסטוריה. כמו אדם מבוגר שנאבק לחזור לרחם אמו…

It’s important to note that Yishmael too, had a story: he came from a royal family, although indirectly (through his mother or another woman, and not through his father). Of The legitimate kings of Judea, one was dead (Tzidkiyahu) and the other one – in exile (Yehoyachin). Frustrated Yishmael, who couldn’t get his hands on the rulership thus far, saw an opportunity to seize.

חשוב לציין שגם לישמעאל היה סיפור: הוא הגיע ממשפחת מלוכה, אם כי לא ישירות (דרך אמו או אישה אחרת, ולא דרך אביו). מבין מלכי יהודה הלגיטימיים, אחד מת (צידקיהו) והשני – בגלות (יהויכין). ישמעאל המתוסכל, שלא הצליח לשים את ידיו על השלטון עד כה, ראה כאן פתח.

Also important, is the connection to the king of Ammon as the Ammonites are heirs of Lot, Abraham’s nephew, and there was possibly some frustration there too, which we see in various Biblical stories (for example, Bil’am, sent by the Moabite king Balak, trying to seize the leadership from Moses, and more).

חשוב גם הוא הקשר למלך עמון כיוון שבני עמון הם יורשיו של לוט, אחיינו של אברהם, ואולי גם שם היה תסכול כלשהו, שאנו מוצאים את ביטויו בסיפורים מקראיים שונים (למשל, בלעם, שנשלח על ידי המלך מואב בלק, מנסה לתפוס את ההנהגה ממשה ועוד).

In the end, this chain of events brought about the conclusion of Jewish life in the Land of Israel for the next 70 years. Gedaliah’s assassination, and its commemorating fast stands, therefore, for our internal fighting as a cause for leaving the Land.

בסופו של דבר, השתלשלות אירועים זו הביאה לסיום החיים היהודיים בארץ ישראל ל- 70 השנים הבאות. רצח גדליה, והנצחת הצום שלו מדברים על היריבויות הפנימיותת שלנו כגורם לעזיבת הארץ.

We can ask, why at all fast today, when we are back in the Land and there’s a Jewish state? These questions have been raised since 1949… the chief rabbis decided that since the Temple has not yet been built, we still need to fast. But maybe there’s more.

אנחנו יכולים לשאול, למה בכלל לצום היום, כשחזרנו לארץ ויש מדינה יהודית? השאלות הללו מועלות מאז 1949 … הרבנים הראשיים החליטו שמכיוון שבית המקדש טרם נבנה, אנחנו עדיין צריכים לצום. אבל אולי יש כאן יותר מזה.

This fast takes place during the days between Rosh Hashana and Yom Kippur, known as “The Ten Days of Repentance”. What are we repenting for?? Sins! A sin in Hebrew is a chet, and comes from the word, lehach’ti, literally meaning, to miss the mark. A “sin” in that sense is a disconnect – between a person and G-d, between a person and the people around them. The murder of Gedaliah is the end of – or, at least a major break in – the cohesiveness of the Peoplehood and the beginning of greater individuality, and a transition from living in and on the Land, to living in Exile.

הצום הזה קורה בימים שבין ראש השנה ליום כיפור, בתקופה המכונה “עשרת ימי התשובה”. על מה אנחנו חוזרים בתשובה?? חטאים! חטא בעברית בא מהמילה, להחטיא, שפירושה, להחמיץ את המטרה. “חטא” במובן זה הוא ניתוק – בין אדם לאלוהים, בין אדם לאנשים שסביבו. רצח גדליה הוא סופה של – או, לפחות שבר גדול – בלכידות של העם ותחילת האינדיבידואליות הגדולה יותר, ומעבר מהחיים על הארץ ובארץ, לחיים בגלות.

Rav Kook says that the Hebrew word for a fast day, tzom is a the beginning of the word tzomet, an intersection, a place to reconnect — from separation to togetherness; from exile to in the Land; from caring just about ourselves to caring about each other. There’s no doubt, we longer live in the same, extreme situation as back then, but It’s also not hard to see how we still have lots to learn and remember from those days which we can apply to our own times.

הרב קוק הסביר שהמילה העברית “צום” היא תחילתה של המילה “צומת”, שהוא מקום להתחבר מחדש – לעבור מפרידה ליחד; מהגלות לארץ; להפסיק לדאוג כל אחד לעצמו ולהתחיל לדאוג אחד לשני. אין ספק שאנחנו לא במצב קיצוני כמו אז, אבל לא קשה לראות איך נשאר לנו הרבה ללמוד ולזכור מאותה התקופה גם לימינו אנו.

*******

I love Moshe in this Torah portion of Vayeylech, and think of him often. At 120 years old, he walks. And not for his own musing, but in order to speak to the People “all these things” (Deuteronomy 31:1). Couldn’t they come to him? Didn’t anyone think, ‘oh, Moshe is getting old, we should try to hear as much Torah from him as possible, let’s all go to him and sit at his feet”…

אני אוהבת את משה בפרשת השבוע זו, “וילך”, וחושבת עליו לעתים קרובות. בגיל 120 הוא הולך. ולא בגלל שהוא טרוד במחשבותיו, אלא כדי לדבר עם העם “את כל הדברים האלה” (דברים לא:א). למה הם לא יכלו לבוא אליו? האם אף אחד לא חשב, ‘הו, משה מזדקן, עלינו לנסות לשמוע ממנו כמה שיותר תורה, בואו ניגש אליו ונשב לרגליו”…

Instead, the humblest person we know of, goes to them. And we too learn to walk; to get up and go; to not sit around and wait for things to happen, but to act, and even if we can’t complete the task, at least – a beginning.

במקום זה, האדם הענו ביותר שאנו מכירים, הולך אליהם. וממנו גם אנחנו לומדים, לקום וללכת; לא לשבת ולחכות שדברים יקרו, אלא לעשות, גם אם לא עליך המלאכה לגמור, לפחות – התחלה.

At 120, he also writes the Torah, coincidentally (or not), with the same Torah portion he “walks”, possibly to hint at a connection between the constant movement needed – not a speedy, sprint run but not a standstill either. Rather – a walk. Halacha, Jewish Law, is also from the same root as Vayelech. When I walk along the trails of my childhood, I think of what he’s left us: to stay in motion; to flow; to trust the path ahead.

בגיל 120, הוא גם כותב את התורה, במקרה (או לא), עם אותה פרשה שבה הוא “הולך”, אולי כדי לרמוז על קשר בין התנועה המתמדת הדרושה – לא ריצה מהירה אבל גם לא עצירה. אלא – הליכה. שמה של ה”הלכה” היהודית, גם היא מאותו שורש של “וילך”. כשאני הולכת לאורך הנופים של ילדותי, אני חושבת על מה שהוא משאיר לנו: להיות בתנועה, לזרום, לבטוח בשביל שלפנינו.

*******

Driving late at night, Rabbanit Yemima Mizrachi’s voice on the radio, correcting a familiar title: Let’s not call these days “The Ten Days of Repentance (teshuva)”, but the “Ten Days of Passion” (teshuka). We need to be all about “finding and founding” our passion; not merely “return”, “come back”, “repent”, but be wholly (and holy) passionate about life, being and doing, and about connecting – with oneself, others, the Holy One… may we merit.

נוהגת בשעת לילה מאוחרת וכמו משום מקום, קולה של הרבנית ימימה מזרחי ברדיו מתקנת כותרת: במקום “עשרת ימי תשובה” נקרא לימים האלה “עשרת ימי תשוקה”, הכל צריך להיות בענין למצוא ולהמציא את התשוקה. לא רק “לחזור”, “לשוב”, “לכפר”, אלא להיות לגמרי בתוך תשוקה – לחיים, להוויה ועשיה, לחיבור עם עצמי, אחרים, הקב”ה… הלוואי ונזכה.

Shabbat Shalom & Shana Tova !  שבת שלום ושנה טובה

The soon coming upon us year 5782 will be a shemitah year. How do we know? Divide the number of years by 7. If there is no remainder, then it is a shmitah year. I am a half-way-farmer… a city address and hands in dirt and trees wherever I can, especially in this Land, something I inherited from my mom, who grew up in a moshav, astonished by the “blessing of the earth”, and my grandparents who founded said moshav. The upcoming shmitah year is very much on mind. (to find our what and why is shmita, the rest of the English article is at):
https://blogs.timesofisrael.com/shemitah-why-it-still-matters-davka-now/

שנת התשפ”ב (5782) הבאה עלינו לטובה ממש בעוד כמה שעות תהיה שנת שמיטה. איך יודעים? מחלקים את מספר השנים ב-7. אם לא נשארה שארית, הרי זו שנת שמיטה. אני חקלאית “חצי , קלאץ'” – עם כתובת של עיר ואיפה שאפשר עם ידיים באדמה ובעצים, ובמיוחד בארץ, ירושה מאמא שלי שגדלה במושב, מתפעלת מ”ברכת האדמה”, ומסבא וסבתא שהיו בין מייסדי אותו מושב. שנת השמיטה הקרבה עלינו .ובאה, מעסיקה אותי לא מעט

אין ספק שמצוות השמיטה היא מן המוזרות והאתגריות ביותר שיש לנו ולא בכדי זכתה להרבה בקורת והרמת גבות מאז ומתמיד. כבר במדרש (בראשית רבה) מסופר שהיו צוחקים על השמיטה של היהודים בהצגות התאטרון כשהיו מביאים שני אנשים מחופשים לגמלים, והגמל השמן שאל את הרזה, מה קרה שכל כך רזית? והרזה ענה, הלכתי לחפש קוצים בשדה והיהודים כבר אספו את הכל…

השמיטה, או בשמה המלא – שמיטת קרקעות (בניגוד לשמיטת כספים המאתגרת באותה מידה אם לא יותר) משמעה שכל הקרקעות המעובדות של ארץ ישראל “נשמטות” לשנה שלמה. חקלאים בזמנים עברו וגם כיום נוהגים להוביר את שדותיהם (להניח שדה בור ללא עיבוד) ולהחליף גידולים חקלאיים שונים על שדה אחד במשך מספר עונות על מנת לשמור על פוריות הקרקע ולמנוע מחלות (“מחזור זרעים”), אבל השמיטה היא משהו אחר לגמרי.

הקושי להבין אותה מתעצם עקב העובדה שבשעה שלרבים מאיתנו יש או היו קרובים שיכולים לספר על חיים ומנהגים יהודים מסורתיים, אפילו מוזרים, הן בארץ והן במקומות אחרים בעולם, מעטים מאד יכולים לספר על שמירת שנת השמיטה. זאת משום שהשמיטה קימת רק בארץ ישראל וכשהעם חי על אדמתו. במשך כאלפיים שנה דובר בה מעט מאד, אם בכלל. 

ובכל זאת, יש בידנו עדויות מרגשות מימים עברו. בשנת 1742 כתב אחד מתלמידי האור החיים (רבי חיים בן עטר): “בכפר יאסיף ליד עכו יש בעלי בתים ששומרים מצוות התלויות בארץ ושנה זו, התק”ב (1742), אינם זורעים כי היא שביעית”. עדות משנת 1863 מספרת על הקשיים של ההתישבות החדשה, מוצא, שליד ירושלים. במכתב לחברת כי”ח שבראשה עמד אז השר משה מונטיפיורי כתבו “…ויען כי השנה ההיא היתה שנת שמיטה, נטשנו מעבוד את האדמה עד כלות שנת התרכ”א (1861)…” אין ספק שחיי המתישבים אז היו קשים ביותר. למה שירצו להקשות על עצמם עוד יותר בשמירת השמיטה?

עבור האדם הדתי שמירת המצוות היא חלק קריטי מהקשר לקב”ה ואינה בהכרח זקוקה להסברים, ובכל זאת ננסה להבין קצת יותר. לשם כך, נעמוד לרגע על הקשר של האדם לסביבתו, קשר שבקוים מאד כלליים אפשר לחלק אותו לשניים:

יש אנשים שאוהבים את האדמה “שלהם”. הם מרגישים קשורים ומחוברים ומחוייבים לפיסת הקרקע שלהם, אישית ולאומית. הקשר לאדמה, בכל מקום בעולם, יכול להיות דבר מבורך ומעשיר, אך בקיצוניות, יכולה להיות בו סכנה: לפעמים הקשר “שלי” עם האדמה “שלי” מנתק אותי משאר העולם ומאיים על הקיום שלי כשאינני על אדמתי.

מנגד, יש אנשים שהקשר שלהם לאדמה מתבטא ע”י קשר לעולם כולו, לסביבתיות, ולהגנת הטבע באשר הוא. גם זהו דבר מבורך וחשוב אבל בקיצוניות, הוא עלול לנתק אותי מעצמי, מקרובי, ממולדתי, ואפילו לסכן את קיום האדם בעולם.

התורה באה ומציעה לנו מעין “פשרה”: חיבור עצום, חזק וקדוש למקום אחד ביקום יחד עם תזכורת שגם המקום הזה הוא לגמרי “שלנו”, אלא, כמו שנאמר בספר ויקרא (כה:23): וְהָאָ֗רֶץ לֹ֤א תִמָּכֵר֙ לִצְמִתֻ֔ת כִּי־לִ֖י הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גֵרִ֧ים וְתוֹשָׁבִ֛ים אַתֶּ֖ם עִמָּדִֽי׃

המדרש מצביע על הפרדוקס בפסוק הזה: “גר” הוא דייר, זמני, ואילו “תושב” הוא מישהו שיושב דרך קבע, בעל המקום. איך יתכן שנהיה שני דברים מנוגדים לחלוטין בו זמנית? אבל זה בדיוק מה שהתורה רצתה: שנזכור ונעשה למען הקשר המיוחד והיחודי שלנו עם ארץ ישראל, וגם, שנזכור שהארץ שיכת לקב”ה, ושאנחנו גם חלק ממשהו עוד יותר גדול. השמיטה היא התזכורת. כיצד?  

בספר דברים ד:28-29 נאמר: “כִּֽי־תוֹלִ֤יד בָּנִים֙ וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים וְנוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְהִשְׁחַתֶּ֗ם…. הַעִידֹ֩תִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם… כִּֽי־אָבֹ֣ד תֹּאבֵדוּן֮ מַהֵר֒ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ לֹֽא־תַאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עָלֶ֔יהָ כִּ֥י הִשָּׁמֵ֖ד תִּשָּׁמֵדֽוּן”…  “ונושנתם בארץ” פירושו התישנות, וגם – שינה, תרדמה. נגיע למצב בו הקשר שלנו לארץ כבר לא יהיה כזה “וואו”, לא נזכור שזו ארץ אבותינו ואנחנו כאן לשם עשיה יחודית, “תיקון עולם” והיותנו “אור לגויים”, אלא, נכנס לאדישות ו’מה לעשות, נולדתי כאן’… התוצאה של ה”התישנות” עלולה להיות שחיתות, נטישת הארץ ולבסוף אובדן ושמד של העם היהודי כולו.

כדי שלא נשתרש בארץ יתר על המידה וניקח אותה כמובן מאליו עד כדי אבדון, הוכנו לנו מעין “שסתומי בטיחות”: נגד האפשרות שנגיע לידי אבדון מוחלט, נגזרה עלינו גלות. וכדי שנמנע אף מהצרה הצרורה הזו, ניתנה לנו שנת שמיטה: “גלות” קצרה מרצון במקום שלנו, כמו לצאת לחופשה למקום הכי טוב בעולם… בארץ ישראל.

ארץ ישראל היא מקום מיוחד. כשהמרגלים חזרו מסיורם בארץ הם כינו אותה “ארץ אוכלת יושביה” (במדבר י”ג:32). בדרך כלל, היושבים הם ה”אוכלים” את הארץ, מעבדים את מה שגדל עליה, צמחים או בעלי חיים, לרצונם. אבל ארץ ישראל, נאמר לנו שוב ושוב, איננה ככל הארצות. היא ה”אוכלת”, כלומר, היא פעילה והיא משנה את היושבים עליה. לא פלא שהמרגלים נבהלו ופחדו לעלות לארץ. בשביל מה, אם אפשר להשאר בחוצלארץ, עם משה, המן וענני הכבוד… הארץ הזו דרשה – ועדין דורשת – התנהגות אחרת לגמרי, עשיה אחרת ובגרות אחרת במסע הרוחני-אנושי.

יוצא שבשעה שנדמה ששנת השמיטה מזניחה את הקרקע, היא בעצם מחזקת את הקשר שלנו למקום הזה, ונותנת לנו זמן לחשוב עליו ולהעריך אותו מחדש, כיחידים וכעם. זה לא דבר פשוט. אנחנו זקוקים לחקלאות, לקשר לארץ בפועל, לשים את הידיים באדמה ולחוש את ברכתה. וגם, עלינו להזהר מהיוהרה המצטרפת לעשיה שלנו מה”כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה” (דברים ח:17). השמיטה, אחת מהמצוות הקשורות אך ורק בארץ ישראל, מציעה לנו פתרון לצורך לאזן בין השתרשות וחיבור חזק מידי לאדמה מצד אחד, וחיבור לשום מקום, בלי כל אחיזה ועוגן מצד שני.

כמובן השאלה הקשה היא, אוקי, נניח שקבלנו את חשיבות השמיטה, אז… עדיין… מה עושים? איך בפועל מקיימים את השמיטה בצורה הנכונה גם למצווה ולרוחה, וגם לימינו אנו? זהו תמיד האתגר ולכך ישנם כיום שני פתרונות הלכתיים מרכזיים, כל אחד עם יתרונותיו וחסרונותיו: היתר מכירה, ואוצר בית דין.

בנוסף לכך יש גם את התיחסות התורה באותו פרק בה דברה על השמיטה (ויקרא כה:20-22): “וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃ וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃ וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן”׃ כלומר, הבטחה שיהיה לנו מספיק יבול בשנה הששית! יתכן שאנחנו מנידים את ראשנו בספקנות, שאמירה זו נשמעת לנו מפתיעה, נאיבית אמונית ו”דוסית”, אבל דוקא כיום יש לנו רמזים שזה אפשרי, כשיש מחסני קרור ואפשרויות רבות יותר לשמירת עודפי יבול.

בבקרים ענני הסתו כבר כאן, ואני מרגישה את השנה החדשה מתקרבת. אני מחכה לה בתערובת של התרגשות וחשש. איזו מן שנה זו תהיה? איך נהיה בה, כיחידים וכאומה? מה נעשה בה כדי להבין, לחזק, לעדן ולאזן את הקשר בינינו לבין עצמנו, לקב”ה ולארץ? כולי תפילה שתהיה זו שנה טובה.

Nitzavim is definitely one of The 54 best Torah portions we have. In retrospect, this week’s blog post looks more like a “source-sheet” than a blog post… There are just so many good “sayings” here that very little needs to be added…

פרשת ניצבים היא בהחלט אחת מ-54 הפרשות הכי הכי שיש לנו. בדיעבד, אני רואה שהבלוג הזה נראה יותר כמו דף מקורות מאשר כמו “פוסט”… יש כל כך הרבה אמירות “טובות” שלא צריך להגיד עליהן כמעט כלום…

The reading of the last Shabbat of the year, right before Rosh Hashana is all about Teshuva, often translated as “repentance” but holding in it not only the plain idea of “teshuva” in a sense of an answer to a question, but also, lashuv, the idea of coming back home. In this sense, it expresses perhaps our greatest challenge and desires. We speak of being in “G-d’s image” and one of the names we use for G-d is “Hamakom”, the Place. Here, we too are asking to “return”, and find our “place”. Where do we feel most at home? And what keeps us away from it? Assuming it’s within us, what do we need to do to return?  Deuteronomy 30:1-14 tells us:

קריאת התורה של השבת האחרונה בשנה, ממש לפני ראש השנה, עוסקת ב”תשובה”, המתורגמת לעתים קרובות כסוג של “חרטה”, “חזרה”, אך מחזיקה בתוכה לא רק את הרעיון הפשוט של “חזרה בתשובה” במובן של תשובה לשאלה, אלא גם, לשוב, כרעיון לחזור הביתה. במובן זה, המונח מבטא את האתגר והרצונות הגדולים ביותר שלנו. אנו מדברים על היותנו ב”צלם ובדמות” הקב”ה. אחד השמות בהם אנו משתמשים לאלוקים הוא “המקום “. גם אנו כאן מבקשים “לחזור”, ולמצוא את “המקום” שלנו. היכן אנו מרגישים הכי בבית? ומה מרחיק אותנו מזה? בהנחה שזה בתוכנו, מה עלינו לעשות כדי לחזור לשם? בספר דברים ל:1-14 התורה מספרת לנו:

The idea of “teshuva” is often misunderstood. When Jews who were not observant start keeping Shabbat, kosher, praying, people say, oh, chazarta bet’shuva?? i.e. did you “return”, “repent”? but teshuva should be much more than adding a few observances (which I don’t take lightly at all!). Reading the verses carefully, we can see that the text distinguishes between “returning” and observing mitzvot. The Torah does not say, ‘return to the mitzvot’, but rather, return to Hashem, and then also, do mitzvot, as an expression to that return to self and G-d, not as an independent, sufficient act, or series of disconnected actions.

הרעיון של “תשובה” לרוב אינו מובן נכון. כאשר יהודים שלא היו שומרי מצוות מתחילים לשמור שבת, כשרות, תפילה, אנשים אומרים, או, חזרת בתשובה?? אבל תשובה צריכה להיות הרבה יותר מהוספת כמה מצוות (ואני לא מתייחס לכך בקלות ראש!). כשאנו קוראים את הפסוקים בעיון, אנו יכולים לראות שהטקסט מבחין בין “תשובה” לבין קיום מצוות. התורה אינה אומרת לשוב למצוות, אלא שוב לה’, ואז, גם לעשות מצוות, כביטוי לחזרה זו לעצמי ואלוקים, לא כאקט עצמאי, מספק או סדרה של מהלכים מנותקים.

The Talmud (Megillah 29:a) on the issue of teshuva and return tells us that not only we will return but that the Shechina, G-d’s presence, will be with us when we’re away from our Place, and likewise, will return with us:

התלמוד (מגילה כט: א) בנושא התשובה אומר לנו שלא רק שאנחנו נחזור אלא גם השכינה, נוכחותו של אלוקים, תהיה איתנו כשאנחנו לא נמצאים במקומנו, ולכן גם תחזור איתנו:

 So with such an all encompassing act, this must be extremely difficult… continues the Torah in our Torah portion:

וואו… תהליך שכזה, בטח חייב להיות קשה ביותר… התורה ממשיכה בפרשה שלנו:

There are many insightful voices on this that it’s hard to choose… for now, I’ll add just one more, the moving Don Yitzchak Abarbanel, a Jewish statesman, philosopher, mystic, commentator and financier (1437-1508), exiled from his homeland, Portugal in the expulsion and continued to be a leader in Italy. Abarbanel’s first comment on this is that this is all about the future, prophecies that have nor yet taken place at his time. This always amazes me, that someone can lose everything and get up and say, ‘comfort and return to our homeland is yet to come’! Then, we have his words about teshuva:

יש עוד הרבה קולות בעלי תובנה עמוקה בנושא שקשה לבחור … לעת עתה אוסיף רק עוד אחד, דון יצחק אברבנאל המרגש, מדינאי יהודי, פילוסוף, מיסטיקן, פרשן ופיננסאי (1437-1508), שהוגלה ממולדתו, פורטוגל, בגירוש, והמשיכה להיות מנהיג גם באיטליה. ההערה הראשונה של אברבנאל בעניין זה היא שכל מה שכתוב כאן קשור לעתיד, נבואות שטרם התרחשו עד זמנו, וזה קטע שתמיד מדהים אותי, שמישהו יכול לאבד הכל ולקום ולומר, ‘הנחמה והחזרה למולדתנו עוד לפנינו’! לאחר מכן, הוא מביא לנו את דבריו על תשובה:

May we have a safe and wonderful journey. Shabbat Shalom.

הלואי שיהיה לנו מסע בטוח ונפלא. שבת שלום

Series of shorts delivered on fb as part of Daily Torah Talks & Lunchtime Learning Livestreams with Tel Aviv International Synagogue

Sukkah, chapt 1: Closing Yoma & Opening Sukkah:
https://www.facebook.com/michal.kohane/videos/503200404309156

Sukkah, chapt 1/2: How big can the Sukkah be?
https://www.facebook.com/michal.kohane/videos/227800619203762

Sukkah, chapt 3: The 4 Species & The Etrog:
https://www.facebook.com/michal.kohane/videos/572012414247197

Sukkah, chapt 4: Mayim, Mayim Be’sason! The Joy of Water
https://www.facebook.com/michal.kohane/videos/4224072421040121

Sukkah, chapt 5: Drawing the Water and the “Big Repair”:
https://www.facebook.com/290611791905373/videos/740500843633822

South Hevron Mountain, picking grapes at my friends’ vineyard. “We’ll just do one row”, we think at the start of the day, and by the time the sun is setting we’re barely halfway done. I think of the blessing in all of this: me and Israel and friends and working on the Land; I think of my mother and her childhood in the moshav, how excited she was to watch the earth yield its produce; and the promise before the Shmita year (Leviticus 25:20-21):

דרום הר חברון, בציר בכרם של חברי. “יללה, נסיים שורה אחת”, אנחנו חושבים בתחילת היום, וכשהשמש שוקעת אנחנו בקושי מסיימים חצי. אני חושבת על הברכה בכל זה: אני וישראל וחברים ועבודת האדמה בארץ; אני חושבת על אמי ועל ילדותה במושב, כמה התרגשה לראות את ברכת האדמה; וההבטחה לפני שנת שמיטה (ויקרא כג, כב-כ):

וְכִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ׃ וְצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים׃

And should you ask, “What are we to eat in the seventh year, if we may neither sow nor gather in our crops?” I will ordain My blessing for you in the sixth year, so that it shall yield a crop sufficient for three years….

The Torah portion of Ki Tavo is about all of this and more, right from its very first word, which is not “Ki Tavo” but rather “vahaya”, “and it shall be…” (Deuteronomy 26:1). In order to understand it, we need to take a quick lesson in Biblical Hebrew. In Biblical Hebrew, many verbs are preceded with the letter Vav. Contrary to Modern Hebrew, where Vav is a connecter, in Biblical Hebrew, Vav before a verb indicates a reversal of the verb’s time, from past to present and present to past.

פרשת “כי תבוא” היא על כל זה ועוד, ממש מהמילה הראשונה, שאיננה “כי תבוא” אלא “והיה” (דברים כו, א). כדי להבין זאת, עלינו ללמוד שיעור מהיר בעברית המקראית. בעברית המקראית יש לנו את “וו ההיפוך”.  בניגוד לעברית המודרנית, שבה וו היא אות מחברת, בעברית המקראית, האות וו לפני פועל מציינת היפוך של זמן הפועל, מהעבר להווה ומההווה לעבר.

In case you’d like some examples (and if not, skip this paragraph): Ve’ahavta: ahavta by itself means “you loved”; with this Vav beforehand, it turns to “and you shall love” (as in – “you shall love Hashem your G-d, or your neighbor…). Veshamru: shamru, by itself, means “they kept”; with the Vav it means “and they shall keep / guard” (as the paragraph for kiddush of Shabbat day). On the contrary, Vayetze: yetze, by itself = he will leave; with the Vav? Right, he left. And so on.

למקרה שתרצו כמה דוגמאות (ואם לא, אפשר לדלג על הפסקה הזו): “ואהבת” – המילה אהבת = אתה אהבת בעבר. יחד עם וו ההיפוך – תאהב בעתיד (בענין מצוות כמו “ואהבת את ה’ אלוהיך” או “ואהבת לרעך כמוך”). כך גם “ושמרו” – המילה שמרו היא בעבר. יחד עם וו ההיפוך, הוראה לכך שבני ישראל ישמרו את השבת בעתיד. ולהיפך: “ויצא” (יעקב, למשל) עשויה מ- יצא, בעתיד ועם וו ההיפוך – ויצא, הוא יצא בעבר.

Vayehi, therefore, is made of yehi – “will be”, in the future, and with the Vav – “and it came to pass” in the past (like in Genesis 41:1). Vehaya – haya = was, in the past; with the Vav – “and it will come to pass” or “and it shall be”… in the future. Our sages explained that there is an extra lesson here: the word “vayehi”, which is turning the future into the past, implies something negative, something bad is about to happen, as in turning hope and possibilities into a done-deal, while vahaya which is made of turning the past into the future, is a sign of joy. This is the opening word of our Torah portion, talking about coming into the Land. From the get-go reminds us, that coming to the Land is a happy event!

“ויהי” אם כן, עשויה מעתיד + וו ההיפוך, ולכן בעבר, לעומת “והיה” – עבר + וו ההיפוך = יהיה בעתיד. חז”ל הסבירו שיש כאן שיעור נוסף: המילה “ויהי” שהופכת את העתיד לעבר, מרמזת על משהו שלילי, משהו רע שעומד לקרות, מעין הפיכת התקווה והאפשרויות למשהו אבוד, בעוד “והיה”, שהופך את העבר לעתיד, הוא סימן לשמחה. זוהי מילת הפתיחה של פרשתנו, המדברת על הכניסה לארץ, ומההתחלה מזכירה לנו שההגעה לארץ היא אירוע משמח!

But there are also dangers, not the on-going challenges and difficulties, news, tension, and what not we all know of, but something else: the sense of, “nu, so, Israel, what’s the big deal”… shrug, ignore… Against that taking for granted, the Torah instructed us with various mitzvot concerning the Land, first and foremost, the upcoming Shmita (and not as is wrongly assumed that it’s so ‘the land can rest’…), and along with the it, the mitzvah of bikurim, the first fruit, the act of taking the first fruit and bringing it to the Temple, joyfully.

ויש גם סכנות, לא האתגרים והקשיים היומיומיים, החדשות, המתח ומה לא שכולנו מכירים, אלא משהו אחר: התחושה של “נו, אז, ישראל, מה הענין הגדול” … משיכת כתפיים, התעלמות … כנגד המובן מאליו, התורה נתנה אותנו מצוות שונות הנוגעות לארץ. בראש ובראשונה, השמיטה הקרבה (ולא כפי שמניחים באופן שגוי,  ש”הארץ צריכים לנוח “…), ויחד איתה גם מצוות הביכורים, ולקיחת הפרי הראשון והבאתו לבית המקדש, בשמחה.

This act is accompanied with a familiar, if peculiar saying. Familiar, because it shows up in our Pesach Haggadah and peculiar? I underlined one word below:

מעשה זה מלווה באמירה מוכרת, אם כי מוזרה. מוכרת, כי היא מופיעה בהגדה של פסח, ומוזרה? הדגשתי מילה אחת למטה:

וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַה’ אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע ה’ לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ׃

You shall go to the priest in charge at that time and say to him, “I acknowledge today before the LORD your God that I have entered the land that the LORD swore to our fathers to assign us.”

Today?? Today. But… what if I was born here? What if I am 8^th or 15^th generation in the Land? No. The same text stays. Lest it, G-d forbid, enter our mind that we’re here because we were born here; lest we start taking it for granted. This could not be more relevant at any other time. For centuries we dreamed and dreamed of coming back… great! We’re here! Now what??  What did we come here for?? For some it’s about inventing (excellent!) cherry-tomatoes, faster cell-phones, better apps…. For others, “Israel” has become a chore, a drag, a liability, an opportunity at best. For so long we were so far, physically and mentally, that we forgot. The Torah, almost scaringly warns us: that’s not going to work. Arriving at the Land of Israel is barely the beginning.

היום?? היום!! אבל … מה אם נולדתי כאן? מה אם אני דור שמיני או חמש-עשרה בארץ? לא. אותו טקסט נשאר. שחלילה, לא נעיז לחשוב שאנחנו כאן כי נולדנו כאן; שמא נתחיל לקחת את כל זה כמובן מאליו. זה לא יכול להיות יותר רלוונטי בשום זמן אחר. במשך מאות שנים חלמנו וחלמנו לחזור … נהדר! אנחנו כאן! עכשיו מה?? בשביל מה באנו לכאן ?? עבור חלק איתנו מדובר בהמצאת עגבניות-שרי (נפלאות!), טלפונים סלולריים מהירים יותר, אפליקציות טובות יותר … עבור אחרים, “ישראל” הפכה למטלה, משא כבד, אחריות, הזדמנויות במקרה הטוב. כל כך הרבה זמן היינו כל כך רחוק, פיזית ונפשית, ששכחנו. התורה, כמעט מפחידה, מזהירה אותנו: זה לא יעבוד. ההגעה לארץ ישראל היא בקושי ההתחלה.

שבת שלום – Shabbat Shalom

כִּ֤י תִבְנֶה֙ בַּ֣יִת חָדָ֔שׁ וְעָשִׂ֥יתָ מַעֲקֶ֖ה לְגַגֶּ֑ךָ וְלֹֽא־תָשִׂ֤ים דָּמִים֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ כִּֽי־יִפֹּ֥ל הַנֹּפֵ֖ל מִמֶּֽנּוּ (דברים כב:8)׃

When you build a new house, you shall make a railing for your roof, so that you do not bring bloodguilt on your house if anyone should fall from it (Deuteronomy 22:8)

Putting a railing around one’s roof and avoiding danger (“bloodguilt”) at home, is just one of the many mitzvot (74!) in this week’s Torah portion, that touch on every aspect of life. Ki Tetze definitely wins as the Torah portion with the most mitzvot we have in any one portion. The midrash further describes how each is related to another and with us when we are at home, dressing, working, walking and more.

הצבת מעקה והימנעות מסכנה בבית (“לא תשים דמים”), היא רק אחת מהמצוות הרבות (74!) בפרשת השבוע, הנוגעות לכל היבט בחיים. “כי תצא” בהחלט מנצחת עם הכי הרבה מצוות שיש לנו בפרשה אחת. במדרש (דברים רבה ו:ג) נכתב איך המצוות גם קשורות זו בזו ונמצאות איתנו תמיד: זהו שאמר הכתוב:”כי לוית חן הם לראשך” (משלי א ט) – רבותינו אומרים: נעשים דברי תורה חן לרַשְׁיוּתְךָ.¹³ … אמר רבי פנחס בר חמא: לכל מקום שתלך המצות מלוות אותך: “כי תבנה בית חדש, ועשית מעקה לגגך”. אם עשית לך דלת, המצות מלוות אותך, שנאמר: “וכתבתם על מזוזות ביתך” (דברים ו ט). אם לבשת כלים חדשים המצות מלוות אותך, שנאמר: “לא תלבש שעטנז” (דברים כב יא) … אם היה לך שדה והלכת לחרוש בתוכה המצות מלוות אותך, שנאמר: “לא תחרוש בשור ובחמור יחדו” (דברים כב י), ואם זרעת אותה המצות מלוות אותך שנאמר: “לא תזרע כרמך כלאים” (שם), ואם קצרת אותה המצות מלוות אותך, שנאמר: “כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה” (שם כד). אמר הקב”ה: אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך, המצות מלוות אותך מנין? שנאמר: “כי יקרא קן צפור לפניך”…

But back to building a railing, here are very current and relevant ways to understand it: at the end of 2020, Ha’aretz published an article, discussing the 32 construction workers who fell to their death in Israel that year, most of them non-Jews. That is, more than one every two weeks! In 2018, when by August already 27 were killed, 3 died on the same day (in two different sites), and two others were wounded. There are cases where two different workers died in same site, a few months apart. What’s it like elsewhere in the world? I don’t know and happy to learn. I do know that we often hear about the great projects designed and built around the country, and rarely about the life is takes. It seems like, with this mitzvah, any one of them is too many. This is a good Shabbat to pause, think, remember, raise awareness to this issue.

אבל נחזור למעקה. יש דרכים עכשויות מאוד להבין את המצווה הזאת: בסוף 2020 פרסם עיתון “הארץ” מאמר, שעניינו 32 פועלי הבניין שנפלו אל מותם בישראל באותה שנה, רובם לא יהודים. כלומר, יותר מאחד כל שבועיים! בשנת 2018, כשעד אוגוסט כבר נהרגו 27 פועלים, 3 מתו באותו יום (בשני אתרים שונים), ושניים נוספים נפצעו. ישנם מקרים בהם שני עובדים שונים מתו באותו אתר, בהפרש של כמה חודשים זה מזה. איך זה במקומות אחרים בעולם? אני לא יודעת ואשמח ללמוד. מה שאני כן יודעת זה שלעתים קרובות אנו שומעים על הפרויקטים הגדולים שתוכננו ונבנו ברחבי הארץ, ולעתים רחוקות אודות החיים שנגבו כדי לבצע אותם. נראה שעם מצווה זו, כל אחד מהם הוא אחד יותר מדי. זוהי שבת טובה לעצור, לחשוב, לזכור, להעלות את המודעות לנושא זה.

Some choose to take this mitzvah of placing a railing, a guarding device to danger and apply it to the current COVID pandemic, as a specification to the need to of “veishmartem me’od lenafshotechem” – “For your own sake, therefore, be most careful”… (Deuteronomy 4:15). In chapter 4, the verse speaks about our relationship with Hashem and our precise recollection to what transpired at Sinai, but the idea of “be most careful” has been expanded further and combined with the mitzvah here. I’m not going into the debates around the COVID vaccine in particular, and any other vaccines in general. I do know that the Torah has asked – commanded – us to “beware of the accidents that happen in the world”… for G-d gave us both, nature and its principals, along with our (limited but capable) bodies and wisdom to do what is needed to guard ourselves from as much harm as possible. It is on each one of us as individuals, each family and society to build its own safe railings how s/he / it sees fit.

יש כאלה שבוחרים לקחת את המצווה הזו של עשית מעקה, הצבת גדר לסכנה, ולהכיל אותה על מגיפת הקורונה הנוכחית, בנוסף לצורך של “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” (דברים ד’:15). בפרק ד’, הפסוק מדבר על מערכת היחסים שלנו עם ה’ והזיכרון למה שהתרחש בסיני, אך הרעיון של “להשמר מאד” הורחב עוד יותר ומשולב עם המצווה כאן. אני לא נכנסת לוויכוחים בנוגע לחיסון נגד COVID בפרט, וחיסונים אחרים בכלל. אני יודעת שהתורה ביקשה – ציוותה – עלינו, כפי שאומר זאת הספר חינוך, “להיזהר ממקרים שקורים בעולם” … כי הקב”ה נתן לנו את שניהם, את הטבע ואת עקרונותיו, יחד עם גופנו (המוגבל אך גם יכול) והחכמה שלנו לעשות מה שנחוץ כדי להגן על עצמנו ככל האפשר מפני נזק. על כל אחד מאיתנו כיחידים, משפחה וחברה לבנות מעקות בטוחים משלהם כפי הוא / היא / הם רואים לנכון.

But the issue of building a railing around one’s roof has more. The Chasidic commentators teach that beyond the physical implications of this mitzvah, “your roof” also refers to our own highest place with ourselves, not just outside. The word “gagcha” (your roof), says for example, the Kedushat Levi, equals 26 in gymatria, which is the same as G-d’s name. This means that the need to place boundaries exists also in the emotional and spiritual worlds.

אבל אפשר להעמיק עוד בנושא של בניית מעקה סביב הגג. הפרשנים החסידים מלמדים שמעבר להשלכות הפיזיות של מצווה זו, “גגך” מתייחס גם למקום הגבוה ביותר שלנו עם עצמנו, לא רק בחוץ. המילה “גגך” אומר למשל, קדושת לוי, שווה 26 בגימטריה, וזהה לשם האלוקים. המשמעות היא .שהצורך בהצבת גבולות קיים גם בעולם הרגשי והרוחני

How do we do that? Next to my bed I keep a list titled “avoiding compassion fatigue & ways for self-care”. I am far from being a role-model for this, but maybe that’s why it speaks to me. Most of us would not build a deck without a railing, and most of us wear masks and do what we can to keep out of harm’s way. But then, there’s also the idea that we’re allowed purposeful, intentional self-care; that we must likewise guard our emotional and spiritual life from all harm as a mitzvah of placing a railing.

כיצד אנו עושים זאת? ליד מיטתי אני שומרת רשימה שכותרתה “מניעת תשישות חמלה ודרכים לדאגה עצמית”. אני רחוקה מלהיות מודל לחיקוי לכך, אבל אולי דוקא בגלל זה הנושא מדבר אליי. רובנו לא היינו בונים מרפסת בלי מעקה, ורובנו חובשים מסכות ועושים מה שאפשר כדי להמנע מסכנות ממשיות. אבל כאן יש גם את הרעיון שמותר לנו גם לטפל בעצמנו במכוון, שעלינו לשמור גם על חיינו הרגשיים והרוחניים מפני כל פגיעה כמצווה של עשיית מעקה.

So next time you put your feet up and enjoy a cup of coffee; or ignore the world while going to meditate, hike, do yoga, daven, garden, dance… note: you’re not spoiled and lazy. You’re fulfilling a life-saving mitzvah.

אז בפעם הבאה שאנחנו שמים את הרגליים למעלה ונהנים מכוס קפה; מתעלמים מהעולם כשאתם במדיטציה, טיול רגלי, יוגה, תפילה, עבודת גינה, ריקוד … נזכור לשים לב: אנחנו לא מפונקים ועצלנים. אנחנו מקיימים מצווה מצילת חיים.

Shabbat Shalom ******* שבת שלום

“Justice, justice shall you pursue”, claims the Torah loudly. And we wonder, once would be enough! Why twice? (or – ??)

“צדק, צדק תרדוף”, קוראת התורה בקול. ואנחנו תוהים, פעם אחת מספיק! למה פעמיים?

The legalistic system holds within it a great challenge: we can’t do without it, and we can’t quite do with it… when we come to judge an act, we naturally “hide” some of the story and I don’t mean necessarily intentionally. We can’t and don’t always have all the informnation; we can’t and don’t always want to know that the guilty party maybe has old parents who cry over him and need his care; a young child waiting to play with him at home; various “issues” he’s been battling with… if, let’s say A stole from B, B rightfully wants his money back, and A needs to return it, possibly with some interest and / or service. Does it matter that A was hungry, in debt, sick? Well…. in a society that cares only about “being right” (or, alternatively, about “being nice”), many things are lost.

המערכת המשפטית מחזיקה בתוכה אתגר גדול: איננו יכולים בלעדיה, וקשה לנו איתה… שאנחנו באים לשפוט מעשה כלשהו, באופן טבעי אנחנו “מסתירים” חלק מהסיפור ולא בהכרח בכוונה! לא תמיד יש לנו את כל המידע; אנחנו לא יכולים ולא תמיד רוצים לדעת שלאשם, למשל, יש אולי הורים זקנים שבוכים עליו וזקוקים לו; ילד צעיר שמחכה לשחק איתו בבית; “אישוס” שונים איתם הוא נאבק … אם, נניח ש-א’ גנב מ-ב’, ב’ בצדק רוצה את הכסף שלו בחזרה, וא’ צריך להחזיר אותו, אולי גם עם קצת ריבית ו / או שירות כלשהו. האם זה משנה שא’ היה רעב, בעל חוב, חולה? ובכן…. בחברה שאכפת לה רק מ”להיות צודק “(או לחילופין רק מ”להיות נחמד”), דברים רבים הולכים לאיבוד.

But…. if A is hungry to the point of theft, we might also wonder why? What else is going on? Were social services available? Any care for the weak? I know this is somewhat simplistic: not all theft is due to hunger. Especially having done some chaplaincy in prisons, I am aware that there are many awful crimes done by humans and it’s not always obvious why. And yet, davka because of that, there’s a point here: the Torah says, tzedek, tzedek, justice, justice… look both ways before crossing this street; it’s not all on one side. There should be no mercy in judgement. Judgment should be just. But if that’s the only system a society has in place, then something is very wrong.

אבל…. אם א’ רעב עד כדי גניבה, אנו יכולים לתהות גם, מדוע? מה עוד קורה? האם יש שירותים חברתיים זמינים? האם יש טיפול לחלשים? אני יודעת שזה קצת פשטני: לא כל גניבה נובעת מרעב. בייחוד לאחר שעשיתי ליווי רוחני בבתי כלא, אני מודעת לכך שיש הרבה פשעים נוראים שבוצעו על ידי בני אדם, ולא תמיד ברור למה. ובכל זאת, דוקא בגלל זה, יש כאן נקודה: התורה אומרת, צדק, צדק… צריך להסתכל לשני הכיוונים לפני שחוצים את הרחוב הזה; לא הכל נמצא בצד אחד. לא צריכים להיות רחמים בדין. השיפוט צריך להיות צודק. אבל אם זו המערכת היחידה שיש לחברה, אז משהו מאוד לא בסדר.

But there’s more: we somehow tend to not read the rest of the verse, all excited with the Torah’s complex sense of justice, so here goes:

אבל יש עוד. אנחנו איכשהו לא תמיד קוראים את המשך הפסוק, כל כך נרגשים מזה שלתורה יש חוש צדק מורכב, אז הנה הוא:

“Justice, justice shall you pursue, that you may thrive and inherit the land that Hashem your God is giving you”… (Deuteronomy 16:2)

צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ (דברים טז:ב)׃ 

Sefaria actually says “occupy” where I put “inherit”… I debated with “settle” and am not sure which is better / less triggering (and not sure why “less triggering” is better…). Either way, there’s an idea that wholesome justice is directly related to living / thriving and to – settling the Land. Rashi based of the Sifri says that there is an interdependency between appointing “kosher (just) judges” and the thriving of the Jewish people along with them living on their Land.

התרגום של ספריא אומר על “וירשת” – “לכבוש”, במקום בו אני שמתי לרשת… התלבטתי עם “להתיישב” ואני לא בטוחה מה עדיף / פחות מעורר (וגם לא בטוחה מדוע עדיף תרגום “פחות טריגרינג / מעורר” …). כך או כך, יש כאן רעיון שצדק בריא קשור ישירות לחיים / לשגשוג וגם ליישוב הארץ. רש”י המבסס את דבריו על ספרי אומר שקיימת תלות הדדית בין מינוי “שופטים כשרים” (נקיים, טובים) לבין פריחתו של העם היהודי וגם חיים על אדמתו.

Rashi always amazes me when he does that: living in France of the Crusaders times, where he grows grapes and makes wine, he’s absolutely convinced that it’s all about us and our uniwue connection to the Land of Israel. Here, he sees an implication that a judge might have to choose between the Jewish people “thriving” and between them living on their Land. Looks like two great ideals, both important, and we must choose… But the Torah suggests that if one judges correctly, we can have both: thriving and being on the Land. This would be the ideal, and this is still our challenge.  

רש”י תמיד מפתיע אותי כשהוא עושה את זה: הוא חי בצרפת של ימי הצלבנים, שם הוא מגדל ענבים ומייצר יין, ומשוכנע לחלוטין שזה הכל על הקשר המיוחד שלנו לארץ ישראל. כאן הוא רואה רמז שאולי שופט יצטרך לבחור בין העם היהודי “המשגשג” וביניהם העם המתגורר על אדמתו. נראה כמו שני אידיאלים גדולים, שניהם חשובים, ועלינו לבחור … אבל התורה מציעה שאם יהיה משפט נכון, אנו יכולים להצליח ששניהם: גם לשגשג וגם לחיות בארץ. זה האידיאל, וזה עדיין האתגר שלנו.

How do we bring it to our own days? Here are some thoughts from Rav Kook, whose yahrzeit was this week:

איך אנחנו מביאים את האידיאל הזה לימינו אנו? הנה כמה מחשבות מהרב קוק, שיום השנה שלו חל השבוע:

הלואי ונתקדם ונצליח. שבת שלום. May we proceed and succeed! Shabbat Shalom!

On this verse from this week’s Torah portion, Re’eh, Chizkuni, the French rabbi and Bible commentator of the 13th century, says:

על הפסוק הזה בפרשת השבוע שלנו, ראה, אומר חזקוני, הרב והפרשן הצרפתי מהמאה ה-13:

What is short about 18 words (in the Hebrew), that could have all been replaced by one word, Jerusalem? Why does the Torah play a little hide and seek here? There are numerous answers, all adding a little to the puzzle. Jerusalem, as such, is nowhere in the Torah. The closest hint we find is this beautiful midrash (Beresheet Rabba 56:10) on Genesis:

מה קצר ב-18 מילים (בעברית), שניתן היה להחליף את כולן במילה אחת, ירושלים? האם התורה לא משחקת איתנו כאן קצת במחבואים? ישנן תשובות רבות, שכולן מוסיפות מעט לחידה. ירושלים, בשמה זה, אינה נמצאת בשום מקום בתורה. הרמז הקרוב ביותר שאנו מוצאים הוא המדרש היפה הזה (בראשית רבה נו:10) על בראשית:

There’s a little gymnastics here, just in time for the Olympics, but, if we take the Hebrew word Yir’e and merge the two last letters to one, making it Yeru, then add Shalem, and also add the letter yod, for G-d’s name, we’ll get a 7 letter word – Yerushalayim.

יש כאן קצת התעמלות, בדיוק בזמן לאולימפיאדה, אבל אם ניקח את המילה העברית “יראה” ונחבר את שתי האותיות האחרונות לאחת, היא תהפוך ל”ירו”. נוסיף את שלם, וגם נוסיף את האות, יוד, עבור שם השם, ונקבל מילה בת 7 אותיות -ירושלים.

Nice, no? I like it. But I can’t help recognize that it’s also a stretch… There are many explanations, each interesting and important in its own way. Then there’s Rabbi Shlomo Ephraim ben Aaron Luntschitz, who served in Prague in the early 17^th century along with the Mahara”l (until the latter’s passing) and was better known as the “Keli Yakar” after his commentary. He writes:

נחמד, לא? אני אוהבת את זה. אבל אני לא יכולה שלא לזהות שזה גם קצת מתיחה … יש הרבה הסברים, כל אחד מעניין וחשוב בדרכו שלו. ויש את רבי שלמה אפרים בן אהרון מלונטשיץ שהיה רב בפראג בתחילת המאה ה -17 יחד עם המהר”ל (עד לפטירתו של האחרון) והיה ידוע יותר בשם “כלי יקר” בגלל פירושו. הוא כותב:

And so it goes. We work hard to find all sorts of answers, and they are all good and right and interesting and inspiring…. But then, we come to a stop. Turns out, there are secrets within the text; that there is an end to our ability to explain.  And we hold both ends: the desire and need to know; the significance of the inquiry and investigation, along with the awareness that, at some point, we don’t, and that this is, not only ok and a shrug, but actually good for us.

וכך זה הולך. אנו עובדים קשה כדי למצוא כל מיני תשובות, וכולן טובות ונכונות ומעניינות ומעוררות השראה…. אבל אז, אנחנו מגיעים לעצור. מסתבר, שיש סודות בתוך הטקסט; שיש סוף ליכולת ההסבר שלנו. ואנחנו מחזיקים בשני הקצוות: הרצון והצורך לדעת. החשיבות של הדרישה והחקירה, יחד עם המודעות לכך שבשלב מסוים, אנחנו לא יכולים, וכי זה, לא רק בסדר ומשיכת כתפיים, אלא דווקא ממש טוב לנו.

Shabbat Shalom  שבת שלום