Torah & more… תורה ועוד

כי תישאי את ראש בני ישראל…

פרשת “כי תישא” עמוסה פרטים. היא פותחת בהמשך הקמת המשכן: תחילה תיאור תרומת מחצית השקל שעל כל אחד מבני ישראל להביא (או “להרים”), אחר כך בניית כיור הרחצה לכהנים, הכנת השמן למשיחת כלי המשכן, והוראה לשמור שבת. בהמשך, אחרי הסיפור המרכזי שתיכף נדון בו, משה עולה שוב אל ההר וכותב שם את הלוחות השניים, הלוחות שיהיו בשימוש מכאן והלאה. כשמשה יורד מהר סיני, קורן עור פניו, והוא שם מסווה, כמו מסכה, על פניו כדי להרגיע את בני ישראל (ועל משה ופורים, בפעם אחרת…). הפרשה מסתיימת בחוקים שונים הנוגעים לשלושת הרגלים, פסח, שבועות וסוכות, כולל ההנחיה להפריד בין בשר וחלב.

The Torah portion of “Ki Tisha” is full of stuff (and the Haftara as well!). It opens with the continuation of the construction of the Mishkan: first a description of the donation of half a shekel that each of the Children of Israel must bring (or “lift”), then the construction of a washing basin for the priests, the preparation of oil for the anointing of the Mishkan, and an instruction to keep Shabbat. Later, after the main story that will be discussed soon, Moshe goes up to the mountain again and writes the second set of tablets, the tablets that will be used from now on. When Moses descends from Mount Sinai, his face radiated, and he puts a mask on his face to calm the Children of Israel (and on Moses and Purim, another time…). The portion ends with various laws pertaining to the Three Festivals, Pesach, Shavuot and Sukkot, including the directive to separate meat and milk.

ובאמצע, סיפור מפורסם: בני ישראל מחכים למשה שעדיין נמצא בהר סיני, מקבל את התורה מה’. סבלנותם אט אט פוקעת כשנראה שהוא לא חוזר. הנה, כבר היום ה-40 הגיע, והוא עדין לא שב. הם באים לפני אהרון, אחיו והכהן הגדול, ומבקשים ממנו: “עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ” (שמות לב:א). הם ממהרים ואוספים את הזהב, ויוצא הדבר הזה.

And in the middle, a famous story: The Children of Israel are waiting for Moses who is still at Mount Sinai, receiving the Torah from God. Their patience slowly wears off when he does not seem to return. Behold, the 40th day has now arrived, and he has not yet returned. They come before Aharon, his big brother, and request of him: “Make us a G-d, for this man, Moses, we don’t know what has become of him”! (Exodus 32:1). They hurry and collect the gold, and this ‘thing’ comes out.

העם קם למחרת מוקדם בבקר, “וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק” (שם, שם:ו). את הקב”ה ואת משה הדבר פחות מצחיק. ה’ מספר למשה מה קורה, ומאיים להשמיד את כל העם. משה מתחנן על העם, יורד מההר לבני ישראל, ושובר את הלוחות. אחר כך, הוא פונה ומשמיד את עגל הזהב ועובדיו. ה’ סולח לישראל, ו”מקבל” אותנו בחזרה לבקשת משה.

The people get up early the next morning, “and they went up and offered  sacrifices of olot & shlamim, and the people sat down to eat and drink and rose up to laugh” (ibid., V. 6). It’s less funny for G-d and Moses. God tells Moses and Moses what’s going on and threatens to destroy the whole People. Moses begs for them, descends from the mountain to them, and breaks the tablets. Then, he turns and destroys the golden calf and its worshippers. G-d forgives Israel, and “accepts” us back at Moses’ request.

מה קרה כאן?? איך נבין את חומרת החטא? יתכן שהשורש למילה עגל, יכול לעזור לנו: עגל מלשון עיגול, מעגל. מעין “במקום דרוך”, הסתובבות סביב עצמנו, רצון להשאר במדבר, בלי גדילה וצמיחה, כמשל לעם המבקש לוותר על המסע הלאה, על כל המעמד המופלא של מתן תורה שעכשיו חוו שציווה אותם למאמץ ועשייה וערכים, רוחניים וארציים, ‘עזוב’, הם כביכול אומרים לקב”ה ולמשה, ‘אין לנו כוח לזה. בוא פשוט נשאר כאן עם העבר המוכר’ (העגל מחובר למצרים)… אני מעריכה שאנו יכולים להתבונן בנקודות מפנה בחיינו ולפגוש את התחושה הזו גם בחיינו אנו.

What happened here?? How can we understand the severity of this transgression? It is possible that the root for the word “calf”, egel, can actually help us: egel comes from the word circle: igul, ma’agal, a sort of staying “in place”, revolving around ourselves, communicating a desire to stay in the desert, without development and growth, as a parable for a people seeking to give up the journey ahead; give up on the miraculous Giving of the Torah they just recently experienced that commanded them effort and action and values, in the earthly and spiritual realm. ‘Forget it’, they say to Gd and Moses, ‘We have no energy for this. Let’s just stay here with the familiar past’ (the calf is connected to Egypt) … I am guessing that we can look at turning points in our lives and chance upon this same feeling in our own lives as well.

המדרש מסביר שכשבני ישראל מבקשים מאהרון שיעשה להם אלוהים, הוא יודע שהם לא יקבלו “לא” וכמובן, גם אין באפשרותו להגיד להם “כן” לעשיית עבודה זרה. אבל אולי הוא יכול לנסות לעכב אותם? לכן הוא אומר להם: פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאׇזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי (שם, שם, ב).

The Midrash explains that when the Children of Israel ask Aaron to make a G-d for them, he knows that they will not accept a “no” from him, and of course, he also cannot say “yes” to creating idolatry. But maybe he can try to slow them down? Therefore he says to them, “bring the golden earrings which are in the ears of your wives, your sons and your daughters, and bring them unto me (Ibid., Ibid., B).

המדרש מדגיש שאהרון בכוונה אמר “באזני נשיכם” כי “אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצין, שכך אתה מוצא שאמר להם אהרן, “פרקו נזמי הזהב”… (שמות לב:ב), ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר ויתפרקו כל עם את נזמי הזהב אשר באזניהם (שם שם ג) והנשים לא נשתתפו במעשה העגל” (תנחומא בובר, פנחס ז:א).

The Midrash emphasizes that Aaron deliberately said “in your wives’ ears” because “in that generation the women were fencing what the men exposed, so you find that Aaron said to them, “bring the golden earrings”… (Exodus 32:2) and the women’ didn’t want to do so, and objected their husbands, as it says, “and they took off the golden earrings which are in their own ears (ibid. Ibid. 3) and the women did not participate in the act of the calf ”(Tanhuma Buber, Pinchas 7: 1).

ובמקום אחר: “שמעו הנשים ולא רצו, ולא קבלו עליהן ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להם: לעשות עגל ותועבה שאין בו כוח להציל? לא נשמע לכם. ונתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן בעולם הזה שהן משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים. ונתן להם שכר לעולם הבא שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים…

And elsewhere: “The women heard and did not want, and did not accept upon themselves to give their earrings to their husbands, but told them: you want to make a calf and an abomination in which there is no power to save? We won’t hear you. And the Holy One rewarded them in this world that they keep the New Month (Rosh Hodesh) mroet han the men, and rewarded them for the World to Come, that they will be renewed like the months”….

ועוד העיזו חז”ל ואמרו,  “דרש רבי עקיבא בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים” (ילקוט שמעוני, תהלים פרק ס”ח, סימן תשצ”ה). וגם “דרש רב עוירא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים” (תלמוד בבלי, מסכת סוטה יא:ב). כלומר, היו אלו הנשים שהצילו את העם!

And the sages dared saying, “Rabbi Akiva explained, that due to the merit of righteous women, Israel left Egypt” (Yalkot Shimoni, Psalms, Chapter 8, 5795). And also, “Rabbi Avira explained, that due to the merit of righteous women who were in that generation, the People were redeemed from Egypt”. (Babylonian Talmud, Sota 11:b). Namely, it was the women who saved the People!

השבוע הלכה לעולמה הרבנית ד”ר נעמי כהן, אשתו של הרב שאר ישוב הכהן זצ”ל, רבה הראשי האשכנזי של חיפה במשך כמעט ארבעה עשורים (1975-2011). תקצר היריעה מלתאר את כל מעשיהם וריבוי פעליהם. עבורי, הם היו חלק בלתי נפרד משכונת ילדותי בעיר. זכיתי לבקר בביתם לעיתים מזומנות ללמוד ממנה ואיתה. אני חושבת על הרבנית נעמי במיוחד השבוע יחד עם המדרש על הנשים החזקות והצדיקות של ספר שמות, ספר הגאולה שלנו. עבורי היא היתה גיבורה, למרות שלא חשבה את עצמה לכזו. בסרטון שנעשה לכבוד יום הולדת ה-90 שלה ונקרא “סיפור חיים של חוכמה, לימוד וחדשנות”, אמרה, “אין לי פרינציפים… יש לי אידיאלים”. לאורם הלכה והאירה גם לנו, בתקווה, אמונה ועשייה שהעולם יהיה מקום קצת יותר טוב כי היתה כאן. אנו שזכינו יכולים להעיד שאכן כך. מי יתן ונדע להמשיך בדרך. יהי זכרה ברוך.

This week, Rabbanit Dr. Naomi Cohen, wife of the late Rabbi Sh’ar Yeshuv HaCohen, the Chief Ashkenazi Rabbi of Haifa for almost four decades (1975-2011) passed away. It’s impossible to describe all their doings in the short space here. For me, they were an integral part of my childhood neighborhood. I was privileged to visit their home frequently, and to learn from her and with her. I am thinking of Rabbanit Naomi especially this week along with the commentaries about the powerful and righteous women of the Book of Exodus, our Book of Redemption. For me she was a heroine, even though she did not consider herself one. In a video made in honor of her 90th birthday called “A Life Story of Wisdom, Learning and Innovation,” she said, “I have no principles … I have ideals”, to their light she walked and lit the way for us, in hope, faith and deeds that the world would be a little better place because she was here. We who merited, can testify that she succeeded. May we know how to continue on the path. May her memory be for a blessing.

Shabbat Shalom * שבת שלום

אין לי מה ללבוש! מאז ימי גן עדן אנחנו מתלבטים מה ללבוש. עבור הכהן הגדול בפרשת השבוע, תצוה, מדובר בהפקה לא קטנה עם 8 פריטי בגדים שהוא אמור ללבוש בעת שירותו במשכן ובהמשך, בבית המקדש.

I have nothing to wear!! Ever since the days of the Garden of Eden, we struggle with what to wear. For the High Priest in this week’s Torah portion, Tetzave, it is quite a production with 8 pieces of garments he was to wear when serving in the Tabernacle, the Mishkan and later, in the Temple.

נשאלת השאלה, מכיוון שהקב”ה יכול היה לעשות הכל, מדוע נוצרו בני אדם ללא פרווה? זה היה מועיל לי במיוחד כשגרתי בחורף של ניו יורק… ואף על פי כן, גם במקומות שבהם מזג האוויר מושלם, אנחנו, בני האדם, עדיין לובשים משהו, אפילו אם מינימלי.

The question is, since G-d could have done anything, why were humans created without a fur? This would have been incredibly useful for me while living in NY… and yet, even in places where the weather is perfect, we (humans) still wear something, if minimal.

בהתחלה, אדם והאישה היו עירומים. לא הייתה בושה ולא צורך בכיסוי. אחר כך הם הכינו לעצמם חגורות של עלי תאנה, ובהמשך קבלו מהקב”ה “כותנות עור” (בראשית ג:כא) לפני היציאה מגן עדן, יש אומרים, במקום לבוש ה”אור” שהיה להם עד כה.

In the beginning, the Man and the Woman were naked. There was no shame and no covering was needed. Then they made for themselves belts of fig leaves, and later on, received from G-d “garments made of skin (or leather)” (Genesis 3:21), before leaving Gan Eden, some say, given to them by G-d instead of the “light” covering they had so far (in Hebrew, “or” is both leather and light, spelled differently).

כמה מהמילים בעברית עבור לבוש קשורות לבגידה. השורש ב.ג.ד עשוי מהאותיות הרצופות ב.ג.ד. איפה האלף? האלף הדוממת שלעיתים מייצגת את “מכתב אלוהים” שקטה, מוסתרת. הרב הירש מחבר בין השורש ב.ג.ד ל-פ.ק.ד שאותו הוא מגדיר כ”להשקיע במטרה או באחריות”. מהשורש הזה אנחנו יוצרים את המילה פקודה, ומפקד. לחילופין, אם אדם לא ממלא את אחריותו, כגון חייל ש”נוטש” את הבסיס, הוא יקרא “נפקד”, שנעדר ממילוי מינויו. גם המילה “מעיל” קשורה למעילה, רמאות, ולבוש – לשורש של המילה בושה. הלבוש שלנו יכול לעזור לנו להיות ולהבליט את מי שאנחנו, כמו גם להסתיר ולהציג קליפה מזויפת.

Interestingly, a few of the Hebrew words for clothing, have to do with betrayal: ב.ג.ד. – begged – is unique as it is made of the three consecutive letters: ב.ג.ד. bet, gimmel, dalet, the 2nd, 3rd & 4th letter of the Hebrew alphabet. Where is the first, the alef? The silent alef, which is often “G-d’s letter”, is silent, hidden. Rav Hirsch connects ב.ג.ד. b.g.d. with פ.ק.ד. p.k.d, which he defines as “invest with purpose or responsibility”. From this root we create פקודה “pkuda”, an order or army command; and מפקד mefaked, a commander. Alternatively, if one does not fulfill their responsibility such as a soldier who “ditches” base, s/he will call נפקד “nifkad”, absent from fulfilling his appointment. The word “me’il” for coat, is connected to the word “me’ila”, cheating, deception, and “levush”, clothing, to “busha”, embarrassment. Our clothing can help us be and express who we are, as well as show a phony covering.  

בשנה שאינה מעוברת, פרשת תצווה נקראת סמוך לפורים, ומזכירה לנו את האורות והצללים במגילת (מלשון גילוי) אסתר (…). השנה, פורים מתעכב עוד חודש, אך ביום שלישי נוכל לחגוג “פורים קטן”. אין ממש מנהגים מיוחדים לפורים קטן, מלבד שמשמיטים את קטעים “עצובים” יחסית (תחנון ווידוי) המזכירים חטאים ועוונות. יש שעורכים משתה ושמחה גם בפורים קטן, ויש שלא נוהגים כך, אבל אפשר וכדאי להרבות קצת בסעודה. והעיקר, לחשוב… מה נלבש לפורים???

When it’s not a leap year, the Torah portion of Tetzave is read near Purim, reminding us the lights and shadows of the Megillah (related to “revelation”) of Esther (“hidden”). Purim is still a month away, but on Tuesday we can celebrate “Purim Katan”, a small Purim. There are no real customs except dropping some sadder parts of the daily prayer. Some hold a feast and some don’t, but it is possible to have a little larger meal, and mostly, start thinking, what should we wear for Purim???

Shabbat Shalom **** שבת שלום

רק פרק אחד מוקדש לבריאת העולם, לעומת ארבע (4!) פרשות שונות העוסקות בהיבטים שונים של בניין המשכן, מעין אוהל-בית-כנסת נייד שניתן להקים, לפרק, לקפל, להעמיס על עגלות על פי הצורך, ולקחת למקום הבא. ולמה כך? אולי מפני שבריאת העולם היא לא משהו שאנחנו עוסקים בו ישירות, אולי מפני שהבריאה היתה לפני הגעתו את האדם לעולם ולא ממש היינו שם, ואולי מפני שאנחנו יכולים לראות, לגעת, להרגיש ולחקור את העולם שסביבנו ולקבל מספיק מידע כדי להבין אותו (או לפחות, להבין מספיק בשביל ההישרדות שלנו), אבל לגבי פיתוח ושימור מערכת היחסים לשנו עם הקב”ה, והבאת נוכחות אלוהית אל תוך חיי היומיום שלנו, שם קצת “פחות”. אנחנו מניחים, שאם התורה, הקמצנית כל כך במילים, נותנת לנו כל כך הרבה מידע על המשכן, כנראה זה מה שחסר לנו.

Only one chapter is devoted to the creation of the whole world, compared with four (4!) different Torah portions dealing with different aspects of the construction of the Tabernacle, a kind of portable synagogue-tent that can be erected, dismantled, folded, loaded on carts as needed, and taken to the next place. And why so? Maybe because creation is not something we deal with directly; maybe because creation took place before humans came into the world, and maybe because we can generally get enough information about the world through our senses to understand it (or at least, understand enough for our survival), but regarding the development and preservation of our relationship with G-d, and bringing the Divine presence into our daily lives, much “less” so. We therefore assume, that if the Torah, so stingy in words, gives us so much information about the Tabernacle, it’s because what it is about, we are missing.

הפרשות הבאות מלאות בפרטים מה לבנות, במה להשתמש, איזה גודל, ואיך לחבר את הכל ביחד. נשאלת השאלה, למה לא פשוט להגיד לאנשים, שחשוב לעשות מקום מיוחד לקב”ה? למה להשקיע כל כך הרבה זמן במידות המדויקות ורשימות החומרים? ובעצם, למה בכלל צריך בית לקב”ה? האין הוא “אינסופי”? מה, הקב”ה מתכוון “לגור” שם?

The upcoming Torah portions are full of details on what to build, what material to use, what size, and how to put it all together. The question arises, why not just tell the people, that it’s important to make a special place for G-d? Why spend so much time on the exact dimensions and lists of materials? In fact, why do we even need a “house” for G-d? Is He not “infinite”? What, God intends to “live” there?

נתחיל בראשון-ראשון:

על פי המסורת היהודית, נוכל לענות על השאלה בשאלה, ולשאול בחזרה, מה יקרה אם לא נקבל הנחיות מדויקות, אלא רק הנחיה כללית לבנות “בית לה'”?

Let’s start with first thing first:

According to Jewish tradition, we can answer our question with a question, and ask, what will happen if we don’t receive precise instructions, but only a general directive to build a “house for God”?

כל מי שהיה מעורב בפרויקט בניה כלשהו, בין אם זה בית כנסת או בית או אפילו שיפוץ, מכיר את התהליך. הלוך ושוב עם האדריכל, רעיונות וויכוחים כשכל אחד דוחף לרעיונות ה”יצירתיים” וה”נכונים” שלו: האם מבנה כזה צריך להיות מפואר? אולי דוקא פשוט? ממה יהיה עשוי? מה התקציב? אולי בכל זאת כדאי צבעים אחרים??

Anyone who has been involved in any construction project, whether it’s a synagogue or a home or even a minor renovation, knows how it goes. Back and forth with the architect, opinions and arguments as everyone pushes for their “creative” and “right” ideas: Should such a structure be magnificent? Maybe better if it’s simple? What will it be made of? What is the budget? Maybe, after all, we should try other colors ?

יתכן שהתורה לא כל כך סומכת עלינו שלבד זה “יסתדר” ויצא “נכון”, ויתכן גם שהיא מלמדת אותנו שיש כאן גם מקום לצניעות. לא לבנות לקב”ה משהו שיאדיר אותנו, אלא ישאיר מקום לשכינה.

Maybe the Torah doesn’t trust us that it will just “work out” and turn out “right”, and it’s likewise possible that it teaches us that there is room for modesty here. Not to build for G-d something that will glorify us, but rather, something that will leave room for the Divine. We also get an answer to the second question.

בהקשר זה אנו מקבלים גם תשובה על השאלה השניה. בפסוק שכמעט פותח את הפרשה נאמר: “וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם” (שמות כה:ח). אפשר לשים לב למילות היחס – “לי” לעומת “בתוכם”. תחבירית, היה צריך להיות ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו‘! אבל אנחנו לא בונים מקום לקב”ה כדי שישכון “שם”, אלא כדי שישכון בתוכנו. העשיה שלנו למען הבאת השכינה, תביא אותה, לא אל בין הקירות, אל תוך בתינו, חברתנו, לבבנו. היא תזכיר לנו שהלוהים של בני ישראל אינו רחוק ומנותק מחיי היומיום, אלא כאן ואיתנו. המקדש (המשכן) הוא המקום בו מתאפשר המפגש בין הבורא לנברא. עד כה, הקב”ה נתן לנו את התורה מן השמים במהלך חד צדדי, מהלך שיכול להשאיר אותנו מתוסכלים ומנותקים. כאן נוצרת הזדמנות לשותפות ההכרחית למעמד קבלת התורה. אכן, מעין בריאת העולם מחדש.

In the verse that almost opens this portion, it is said: “And they shall make Me a sanctuary that I may dwell among them” (Exodus 25:8). We notice the prepositions – “to me” versus “among them”. Syntactically, it should have said, “and they shall make me a sanctuary and I will dwell in IT’! But we do not build a place for G-d to dwell “there”; rather, to dwell within us. Our actions for bringing the Divine, will bring it, not into the walls. It brings it into our homes, our society, our hearts. It will remind us that the G-d of the Children of Israel is not far away and detached from our daily life, but is here and now, with us. The Temple (Mishkan) is the place where a encounter between the Creator and the created is possible. So far, G-d has given us the Torah from heaven in a one-sided act, a move that can leave us frustrated and disconnected. Here an opportunity arises for the necessary partnership that goes along the Giving of the Torah event. Indeed, a kind of re-creation of the world.

במבנה הייחודי הזה לכל דבר יש משמעות. אחד החביבים עלי הוא ההוראה לגבי ארון הקודש, וכך נאמר: “וְהֵֽבֵאתָ֤ אֶת־הַבַּדִּים֙ בַּטַּבָּעֹ֔ת עַ֖ל צַלְעֹ֣ת הָאָרֹ֑ן לָשֵׂ֥את אֶת־הָאָרֹ֖ן בָּהֶֽם. בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים: לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ” (שמות כ”ה, יד-טו).

In this unique structure everything has meaning. One of my favorites is the instructions regarding the ark, and it is said: “Then insert the poles into the rings on the side walls of the ark, for carrying the ark. The poles shall remain in the rings of the ark: they shall not be removed from it” (Exodus 25:14-15).

הארון נבנה כך ששני ה”בדים”, אלו הם המוטות לנשיאה (וגם – לנסיעה) היו חלק בלתי נפרד ממנו, וזאת כדי שנוכל לקחת אותו איתנו למקום הבא גם כשאין התראה מראש. זה היה עניין מעשי: בכל עת יכול הקב”ה לצוות על העם לנוע הלאה, אבל זהו גם עניין רוחני מאז ועד היום: הארון, ובו התורה, תמיד מוכן לתזוזה. יש כאן משהו סמלי: זה אומר שכל אחד מאיתנו, כשירצה, יוכל לחזור ולמצוא את התורה, עדיין במקום שבו השארנו אותה. המוטות האלו מזכירים לנו שהתורה אינה תקועה בשום מקום וזמן, שהיא תמיד מוכנה, שם בשבילנו, מחכה בסבלנות עד שנחזור לשאת אותה איתנו.

The ark was built so that the two poles for carrying (and travel) were an integral part of it, so that we can take it with us to wherever we go, even when there is no – or little – advance notice. It was a practical matter: at any time G-d could command the people to move on, but it is also a spiritual matter from then on until today: the ark, containing the Torah, is always ready to move. There is something symbolic here: it means that whenever anyone of us will want to go back and find the Torah, it will be there, where we left it, ready to travel with us. These rods remind us that the Torah is not stuck anywhere and anytime; that it is always ready, there for us, waiting patiently until we return to take it along with us.

Shabbat Shalom- שבת שלום

For Herbrew – לעברית
https://hadarim.reali.org.il/%d7%a8%d7%a7%d7%a2-2/

Just last week, we stood at the foot of Mount Sinai, witnessing a fantastic audio-visual show that is hard to explain to this day, and here comes this week’s Torah portion, Mishpatim, and we fall into all sorts of minutia, small and challenging details… How can one explain that side by side there is such a divine, uplifting and wonderful event, describing the Giving of Torah, about which it was said that we could literally “see the voices”, followed, immediately, by practical details like slavery-related laws, what to do with a bull that gored another; someone who fell into a pit, bribery, shmita, kosher food, marriage, charity, compensation, theft, treatment of animals, loans, lost property, holidays, and more. And more.

How is that possible?

If we were only told of Mount Sinai, we might conclude that the Torah is heavenly and sublime, reserved for one-time grandiose events, inaccessible and irrelevant to our daily lives. On the other hand, if we were given only the laws of Mishpatim, we might think that the Torah is some variation on the Hammurabi Code, a legal codex that we could create with our own mind. If so, we may not need Gd, and there is no impediment to replacing certain laws or principles with others when it seems appropriate – maybe another day of rest? Another set of holidays? Another homeland?

But the Torah does not give up on either one. It asks us to hold on to two opposing ideas simultaneously.

Yes, it was amazing at the foot of Mount Sinai. Like a happy and thrilling wedding day; it’s an event we mention every day. But most relationships do not survive life just because of one party, fantastic as it may be. The next day there is laundry and dishes in the sink, and a long list of tedious and exhausting chores. True love is not built nor maintained from the occasional “wow” moment, but from the daily care for each other, from the small details. The Torah insists that we hold both, and this is its greatness: the fabulous combination of opposites, of heaven and earth, holiness and mundane: placing a bit of holiness inside the mundane and vice versa, creating a daily possibility for holiness.

This Torah portion includes some of the most famous statements, for example the verse: “eye for eye, tooth for tooth, hand for hand, foot for foot, burn for burn, wound for wound, bruise for bruise” (Exodus 21:24-25). This verse won quite a few interpretations, misinterpretations, ridicules, accusations… Our sages say, that the intention is monetary reimbursement for damages, rather than pulling out people’s eyes. How did they figure this? Possibly the accuracy of the whole verse allows this understanding. Since we have no way to estimate how much is someone’s eye worth for him, and whether it’s equal to the damager’s eye, the closest way would be monetary compensation, just as is done today.

Another well-known verse is “do not boil a goat in its mother’s milk” (Exodus 23:19) and quite a few jokes and interpretations have also been made on this one. But the question we can ask is, actually, why not? Of course, we can say that this is a “chok”, a law that has no apparent reason, and yet … after all, a goat is a kosher animal, and milk is also allowed. So what’s the problem? In addition, if the goat has already been slaughtered, what does it matter to it in what it is cooking?

Again, there are many explanations, and I will offer just one here. It can be said that even though we were allowed to eat (kosher) animal milk, there is a kind of robbery involved in this act. After all this milk was naturally not prepared for us but for the lamb, the calf or the goat. And the goat itself is a living creature, a creature with its own life and vitality. To take his life, it is no small matter. In order for us to eat this flesh, a kind of murder is committed! The Torah “compromises” and allows us eating meat, but it does so with great restrictions (in place, time, types of animals etc). It is possible that the verse is meant to limit our lust instinct and gluttony, letting us know, there is no room for greed and overzealousness. Consumption of one of these items (meat or milk) also involves a form of rebbery, but consuming both together, undermines our sense of humility and position in the world. We are not the owners of the Place, and we are not allowed to do just whatever we feel like. We are but temporary residents who are here “to guard it and to take care of it” (Genesis 2:5).

Shabbat Shalom – שבת שלום

It’s your yahrzeit, once again. 16 years and I still wonder if you’ll call, a bit too early for West Coast Sunday morning: ‘Did I wake you’, you ask, hesitating. ‘No, Ima, the phone rang’, I half joke, half annoyed every time with the same stupid line, not knowing how much I’ll miss it all.

יום השנה שלך היום. שוב. 16 שנה, ואני עדיין תוהה אם תתקשרי, קצת מוקדם מדי בבוקר יום ראשון של החוף המערבי: ‘הערתי אותך?’, את שואלת, מהססת. ‘לא, אימא, הטלפון צלצל’, אני חצי מתבדחת, חצי מתעצבנת כל פעם עם אותה שורה מטופשת, בלי לדעת כמה אתגעגע לכל זה.

On this morning of your yahrzeit, I sit in bed, dressed in your pjs I couldn’t throw away, your voice in my ears: ‘why you vearing this sh’mate t’ing? It doesn’t fit you; didn’t even fit me. I don’t t’ink I liked it when I was alive… Here, get yourself somet’ing more flattering; a woman has to take care of herself, and you’re not getting any younger, you know? So t’row avay all this junk; for vhat you keep my old stuff?

בבוקר יום השנה שלך, אני יושבת במיטה, לבושה בפיג’מה שלך שלא יכולתי לזרוק, המבטא שלך באוזני: ‘למה את לופשת את הסמרטוט הזה? זה לא מתאים לך; אפילו לא התאים לי. אני לא חושבת שאהבתי את זה גם כשהייתי בחיים… הנה, תקני לעצמך משהו קצת יותר… יותר, אישה צריכה לדאוג לעצמה, ואת לא נעשית צעירה יותר… אז תזרקי את כל הבלגן הזה; בשביל מה את שומרת את כ-ל הדפרים הישנים שלי?

I have your journals too, Imma, yes, see, there are disadvantages to going too fast… you didn’t give yourself and us any time to prepare… or did you want me to find them? I peeked but… it’s hard, they’re yours, privacy, it’s a thing, you know? I tease. Now she blushes. I know you peeked in mine. Yes, we had our share of arguments and disagreements as well.

יש לי גם את היומנים שלך, אמא, כן, יש חסרונות לזה שהחלטת ללכת בבת אחת… לא נתת לעצמך ולנו זמן להתכונן… או שרצית שאמצא אותם? הצצתי אבל… זה קשה, הם שלך, פרטיות, זה ענין, את יודעת? אני קצת עוקצת. עכשיו היא מסמיקה. אני יודעת שהצצת בשלי. כן, היו לנו גם לא מעט ויכוחים וחילוקי דעות.

Here’s one: it’s 1974. My mom, all excited, shares that we’ll be going to Europe in the summer and visit Germany; we’ll see Berlin, where my father was born, then Holland and tulips and museums and the Alps… she doesn’t mention the obvious, that she hasn’t been back to what was her homeland since she was 10, before WWII, and how complex this is for her… I just know I have a big summer ahead with friends and beach and parties, and tell her that she “can’t make me” and I’m never leaving Israel”, and that if she goes ahead with this stupid trip-plan, “I’ll run away from home”…

הנה אחד: 1974. אמא שלי, כולה נרגשת, מספרת לי שניסע לאירופה בקיץ ונבקר בגרמניה, נראה את ברלין, שם נולד אבי, אחר כך את הולנד, וצבעונים ומוזיאונים ואת הרי האלפים… היא לא מזכירה את המובן מאליו, שהיא לא חזרה למה שהיתה מולדתה מאז שהייתה בת 10, לפני מלחמת העולם השנייה, וכמה זה מורכב עבורה… אני רק יודעת שקיץ גדול לפני עם חברים וחוף-ים ומסיבות… אני אומרת לה שהיא “לא יכולה להכריח אותי” ואני אף פעם לא עוזבת את ישראל”, ושאם היא תמשיך עם תוכנית הטיול המטופשת הזו, “אני אברח מהבית”…

Other memories creep in too. I’m 5 or 6 years old, home sick. She stays with me. We play my favorite “jewelry store” game. She brings out her collection and lets me spread it on the blanket: Native Cherokee beads from her time in the US; earrings from Africa a relative sent; broken necklace of pearls my grandmother gave her, little trinkets she doesn’t tell me who gave her. She gives me her makeup, high heels and bathrobe, and I knock on the door, hearing her call, it’s ooppen, ooppen…

גם זיכרונות אחרים מתגנבים פנימה. אני בת 5 או 6, חולה בבית. היא נשארת איתי. אנחנו משחקות ב”חנות תכשיטים”, המשחק האהוב עלי. היא מוציאה את האוסף שלה ונותנת לי לפרוס אותו על השמיכה: חרוזי של הצ’רוקי מהזמן שהיתה בארה”ב; עגילים מאפריקה שהביא קרוב משפחה; שרשרת פנינים קרועה שסבתא שלי נתנה לה, ותכשיטים קטנים שהיא לא מספרת לי ממי קבלה. היא נותנת לי את האיפור שלה, נעלי העקב וחלוק הרחצה שלה, אני דופקת בדלת ושומעת אותה, פ-אתואח, פ-אתואח… …

But shopping isn’t really our thing. What she much rather do is go to bookstores and concerts, where sometimes I snooze my her side as she insists on keeping classical music in our life, and plays, even operas (oy, Ima….). And we do go on some crazy trips. Here we are, the three of us are walking up Masada’s Snake Trail at 5:00am to see the sunrise. We’re already “big”: my brother just celebrated his 8^th birthday, I am 9 and a bit.. We get there by public transportation, and so continue all the way to Sharm-El Sheik, the most southern tip of Sinai. We have Pesach seder in a hotel in Eilat, surrounded by strangers. Us kids have loads of fun, singing and banging the tables and running around. Only years later I understand her quest for independence and rejection of the pitiful gazes directed at us, having been widowed just a couple of years earlier, at 40 when my father died of ALS.

אבל קניות זה לא באמת הקטע שלנו. מה שהיא מעדיפה לעשות זה ללכת לחנויות ספרים ולקונצרטים, שם לפעמים אני מנמנמת על כתפה, כשהיא מתעקשת לשמור על מוזיקה קלאסית בחיים שלנו, והצגות בתיאטרון, ואפילו אופרות (אוי, אימא…). ואנחנו כן יוצאים לכמה טיולים מטורפים. הנה, שלושתנו הולכים במעלה שביל הנחש במצדה ב-5:00 בבוקר לראות את הזריחה, אנחנו כבר גדולים: אחי בדיוק חגג יום הולדת 8, ואני בת 9 וקצת… אנחנו מגיעים לשם בתחבורה ציבורית, וכך ממשיכים כל הדרך עד שארם-א-שייח, הקצה הדרומי ביותר של סיני. אנחנו עושים סדר פסח בבית מלון באילת, מוקפים באנשים זרים. לנו זה כף עצום. אנחנו שרים ודופקים על השולחנות ומתרוצצים סביב. רק שנים מאוחר יותר אני מבינה את השאיפה שלה לעצמאות וההתנגדות למבטים מעוררי הרחמים המופנים אלינו, לאחר שהתאלמנה רק כשנתיים קודם לכן, בגיל 40, כשאבי נפטר מ-ALS.

There are also weekly winter hikes on the Carmel trails, fresh after the rain; we’re coming back with a bagful of wild mushrooms and I learn to make soup, still my favorite food; and there are morning summer walks along the beach. It’s already November and the two of us swim past the waves, making our own long boat: you’re doing your backstrokes, while my hands are holding on to your toes…

ויש גם טיולי חורף שבועיים בשבילי הכרמל, רעננים אחרי הגשם; אנחנו חוזרים הביתה עם שקית מלאה אורניות, פטריות החורש, ואני לומדת להכין מרק, עדיין המאכל האהוב עליי; ויש טיולי בוקר בקיץ לאורך החוף. זה כבר נובמבר ושתינו שוחות אל מעבר לגלים, עושות סירה ארוכה ביחד: את בשחיית הגב שלך, והידיים שלי אוחזות בבהונות רגלייך…

And another picture falls from my memories: I have the opportunity to teach at a month long yoga teacher’s training course held in Bror Chayil, a kibbutz just north of Gaza. You come to visit even though it means more than 4 hours by bus, each way. On the way back, we walk you to the main road, some half a mile away. It’s sunny and hot and southern, the light’s glare in our eyes. Suddenly a 50’ish and stereotypically rough kibbutznik, drives by on a vespa. He stops near us: I can take one of you, he says. He looks at you, ‘come, hop on’, he pats the back seat, ‘and hold me tight’. You pull your flowery summer dress a bit back, stretch your legs and climb on. You place your sunglasses style Sophia Loren, wave goodbye, and send kisses, your hair fluttering in the wind and your arm clutched around the vespa knight, as you ride into the sunset…

ותמונה נוספת נופלת מאלבום זיכרונותי: אני מקבלת הזדמנות ללמד בקורס מורים ליוגה בן חודש שנערך בברור חיל, קיבוץ מצפון לעזה. את באה לבקר למרות שזה אומר יותר מ-4 שעות באוטובוסים, לכל כיוון. בדרך חזרה, אנחנו מלווים אותך לכביש הראשי, במרחק של כחצי מייל משם. שמש וחום ודרומי, הבוהק בעיניים. פתאום עובר קיבוצניק כבן 50 מחוספס באופן סטריאוטיפי, על וספה. הוא עוצר לידנו: אני יכול לקחת רק אחד מכם, הוא אומר, מסתכל עליך, ‘בואי, תעלי לכאן’, הוא טופח על המושב האחורי, ‘ותחזיקי אותי חזק’. את מושכת קצת את שמלת הקיץ הפרחונית שלך לאחור, מותחת רגליים ומטפסת על הוספה. את מניחה את משקפי השמש שלך בסגנון סופיה לורן, מנופפת לשלום ושולחת נשיקות, השיער שלך מתנופף ברוח וזרועך לופתת את אביר הווספה, בזמן שאת רוכבת אל עבר השקיעה…

Today 16 years ago, it was also a sunny winter day, the lush Carmel bursting with colorful flowers. “She got the death of the righteous, mitat tzadikim”, said the Hevre Kadisha lady to me as she finished preparing the body for burial. “Your mother, yes? What a beautiful woman”, and I thought, ‘lady, you should have seen her sparkly green eyes’.

היום לפני 16 שנה גם היה יום חורף שמשי, הכרמל היפיפה פורח בפרחים צבעוניים. “מיתת צדיקים”, אמרה לי האשה מ”חברה קדישא” כשסיימה להכין את הגופה לקבורה. “זו אמא שלך, כן? איזו אישה יפה”, ואני חשבתי לעצמי, ‘גברת, לו רק ראית את העיניים הירוקות הנוצצות שלה’.

:לדרוש אלוהים – משהו לפרשת יתרו: בעברית בקישור למרכז חדרים כאן:

Six Torah portions out of 54 a are named after someone, one woman (Sarah) and 5 men. One of them is Jethro, Yitro, A Midyanite priest, an eternal spiritual seeker and Moses’ father-in-law. Of all the Torah portions, our sages, perhaps with a smile, chose to name the one Torah portion in which we learn about the Giving of the Law and “The” Ten Commandments, after him. Perhaps it happened “by coincidence”, and perhaps they wanted to ensure that davka here, when we’re taught the particular, we are also reminded of the universal in our Torah.

The Torah portion opens with this description: “Jethro priest of Midian, Moses’ father-in-law, heard all that God had done for Moses and for Israel His people, how Hashem had brought Israel out from Egypt… (so) Jethro, Moses’ father-in-law, brought Moses’ sons and wife to him in the wilderness, where he was encamped at the mountain of God” (Exodus 18:1-5). The commentators are divided: what did Jethro hear and when did he come? Rashi claims that he heard about “the parting of the Sea of Reeds, and the war of Amalek.” Ibn Ezra disagrees and claims that “he came in the 2^nd year, after the Tabernacle… which must be after the Giving of the Torah”.

The truth is that we don’t have to take sides. Either way, there is no Giving of the Torah without Jethro, and there is no Jethro without the Giving of Torah! By combining the Torah portion and its name, our sages taught us one of the cornerstones of our existence and its vision: it’s true that we are called “a people who will dwell alone”, and indeed we have an important and huge need to examine who we are as a people, on our own. But this cannot be done independently from the world. Part of who we are depends on successful cooperation with the other nations, so much so, that if we don’t succeed, everything, perhaps, would have been in vain..

When Jethro watches Moshe judge alone the people day in and day out, he immediately begins giving Moses some advice: ““The thing you are doing is not right; you will surely wear yourself out, and these people as well. For the task is too heavy for you; you cannot do it alone…. Now listen to me… (Exodus 18:17-23) Jethro goes on to explain Moses how build a stable, proper justice system.

We usually accept Jethro’s advice as wise, coming from a caring place as well as experience in managing and organizing a community, but we must also dare and ask, is it not a bit chutzpadik to tell the “man of God”, who is in daily contact with Hashem, what to do and how to lead His people? The answer to this is that Jethro may have seen himself as the one who raised and educated Moses. If so, for him, while Moses is in charge of the Children of Israel, it is Jethro who is in charge over Moses, and hence, has authority over all the people!

Managing our relationship with world leaders, has been a challenge ever since. Moses here, gives us a good example of how to do this gently and tactfully, while being accepting and also putting boundaries together. On the one hand, he accepts Jethro’s advice, which is good advice in itself (although there is no doubt that Moses, who grew up in Pharaoh’s palace and was exposed to running a large empire, can come to the same conclusions on his own). On the other hand, there is a great chidush (newness) here, which Jethro may not recognize, and which must be protected.

So far, the journey that began with the Exodus from Egypt and the departure from the House of Bondage, has been directed to one goal: the return home, to the Land of our Forefathers & Foremothers (or four-mothers? jk!). Now, at Mount Sinai, this journey takes on another layer: the Torah, its laws and commandments. Suddenly it turns out that the One who created the world and brought us out of Egypt, also cares about how I do business, give charity, treat my family, plow my plot, tie my shoes, make myself coffee on Shabbat… of every detail in my life… Moses’ critical insight is that the people do not come to him merely to solve their personal problems, but to “inquire of G-d” (Exodus 18:15). Perhaps the question of ‘what and how to do’, should be conducted vis-à-vis the Divine in our life.

Shabbat Shalom – שבת שלום

. משהו חדש! לשמחתי, הבלוג שלי על פרשת השבוע בעברית, מתפרסם גם באתר של מרכז חדרים, חיפה

כנסו כאן:
https://hadarim.reali.org.il/%d7%a8%d7%a7%d7%a2-2/

This week’s Torah portion, B’shalach, begins with the Children of Israel leaving Egypt after the long slavery and the Ten Plagues. They find themselves chased by Pharaoh and his chariots; then they finally reach the Sea of Reeds, where a miracle is performed for them – the sea splits in two and the children of Israel pass on dry land. For meritting the great miracle, they sing the song of the sea. They continue their journeys in the desert, receiving the manna from heaven, and his slav, a kind of fowl, following their complaints of hunger. In Mara they lack water, and Moses strikes the rock. Finally, Amalek attacks Israel “from behind.” Moses raises his hands up, supported by Aaron and Hur, and the Children of Israel win their war.

This section is usually called near Tu B’Shvat, knick-named ‘the birthday of the trees’, which this year is celebrated this coming Monday, January 17, 2022. Coincidentally, or not, a tree also appears in our parsha. And so we read (Exodus 15:23-25):

They came to Marah, but they could not drink the water of Marah because they were bitter; that is why it was named Marah (literally “bitter”). And the people grumbled against Moses, saying, “What shall we drink?” So he cried out to Hashem and Hashem directed him to a piece of wood; he threw it into the water and the water became sweet…

For three days the Children of Israel went without water. We’re having a hard time getting through just one day like this! And here, after a course of three days, wow, what a beauty, water! But the greater the joy, the greater the disappointment. The Children of Israel fill their vessels, expecting that first sip after days of walking in heat and thirst, but they immediately realize the mistake: the taste of water is bitter as wormwood. What to do?

Now Moses could say, ‘Oh really, so the water is a little bitter, so what? What can I do’… or alternatively, blame them: ‘Why are you complaining again?’ And preach: ‘Bitter water is good for you! It builds a strong character! You will learn to be thankful for the gifts of the good God ‘… but instead, God instructs Moses to throw a tree into the water, which causes the bitter water to turn sweet.

Ibn Ezra, one of the famous commentators during the Golden Age in Spain who also dealt with mathematics, astrology and astronomy (1092-1164, and after whom the Abenezra Crater on the moon was named!) wrote that “this is the tree we did not know what it was. It was a pure miracle” … indeed our sages discussed at length the question, what kind of tree was it? Maybe an olive, a pomegranate, a willow, a fig tree? But they all agreed that it was a bitter tree. Midrash Tanchuma (complied in Israel in the 9^th century) tells:… Moses thought G-d will tell him to throw in some honey or a (sweet) dried fig, which would sweeten the water, but G-d said, ‘Moses, my ways are different form yours. Now you need to learn, as it is written, “and he directed him”, not, he showed him, but directed, relating to the verb to teach, as teaching Moses of Hashem’s ways.

It turns out that there is not only a need to sweeten the water (since the water could have been sweet in the first place!), but also an educational moment. What is the meaning of the commentary? Beyond what we have seen so far, about the miraculous  in our lives, about G-d Almighty who can do anything, and about the fact that from something bitter can come out something sweet, if we read the verse again: because they were bitter, we realize that “they” possibly addresses the Children of Israel themselves! That is, the children of Israel could not drink the water, because they, the Children of Israel, were the ones who were bitter!.

In the transition from slavery to freedom then and now, there are many challenges. Some depend on external forces, such as an Almighty who subdues the world’s most powerful nation with miraculous sings and wonders. But, we cannot really go out to freedom without a consistent and dedicated inner work that will free us from the bitterness within us.

Shabbat Shalom!

After the declaration of the new month, come the instructions for the Exodus. Among them, this (Exodus 12:22-23):

Take a bunch of hyssop, dip it in the blood that is in the basin, and apply some of the blood that is in the basin to the lintel and to the two doorposts. None of you shall go outside the door of his house until morning. For when the LORD goes through to smite the Egyptians, He will see the blood on the lintel and the two doorposts, and the LORD will pass over the door and not let the Destroyer enter and smite your home.

אחרי הכרזת החודש החדש, מגיעות ההוראות ליציאת מצרים. ביניהם זה (שמות יב, 22-23):

וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר׃ וְעָבַ֣ר ה’ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח ה’ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף׃

So first, ichs. Second, seriously?? G-d needs to see a marking to know to pass over my door? Do I really need to hang a sign for G-d almighty who just smote the Egyptians, the greatest nation around back then, to know I live here??

אז קודם כל, איכס, ושנית, ברצינות?? אלוקים צריך לראות סימון כדי לדעת לפסוח מעבר לדלת שלי? אני באמת צריכה לתלות שלט כדי ש”ה”אלוהים, זה שהרגע הביס את מצרים, האומה החזקה ביותר דאז, ידע שאני גרה כאן??

Yes. And no…. Of all events, the Exodus from Egypt is one time when we had to do as little as possible – stay out of the way and don’t go outside (sounds familiar…). During all other redemptions, we had to get out, fight and struggle. And yet, doing little, when appropriate, is ok; doing nothing at all? turns out, it’s not an option.

כן. ולא. מכל האירועים, יציאת מצרים היא הפעם האחת והיחידה שהיינו צריכים לעשות כמה שפחות – להסתגר ולא לצאת החוצה (נשמע מוכר…). בכל שאר הגאולות, היינו צריכים לצאת להילחם ולהיאבק. ובכל זאת, נראה שלעשות מעט – יתכן, כשזה הדבר הנכון והמתאים. לעומת זאת, לא לעשות כלום בכלל? מסתבר שזו לא אפשרות.

The Exodus of the people from Egypt was already “in place”. Everything was set. It was happening. The thing we longed for, for so long, is happening now!! — as a national occurrence. As individuals? still, each and every one of us has to make a choice: to go or not to go? To be or not to be?

יציאת בני ישראל ממצרים כבר הייתה “במקומה”. הכל נקבע. זה כבר ממש קורה. הדבר אליו ייחלנו, כל כך הרבה זמן, הוא כאן ועכשיו!!— כן, כהתרחשות לאומית. אבל כיחידים? כיחידים, אנחנו עדיין צריכים לבחור: ללכת או לא ללכת? להיות או לא להיות?

That’s that marking on the door; my little effort; my getting up and taking responsibility. It’s been months of Ten Plagues. One day, the river turned red-blood; the next, there were frogs…. I’ev seen it all. I have all the proofs. And still, I’m scared. I’m waiting by the window: maybe someone will decide for me, just come and get me? but it’s impossible to be forced out of Egypt. Even here. Maybe especially here. I do have a choice. I have a voice. It’s softer and quitter and hesitant. And still, that’s my only strength. I don’t know what will be. No promises me that everything will be alright. And I get up, and take the bunch of hyssop, because, in Egypt, I am not staying.

זהו הסימון על הדלת; המאמץ הקטן שלי, לקום ולקחת אחריות. כבר עברו עשר מכות. יום אחד, היאור הפך לדם, יום אחד היו צפרדעים… ראיתי כבר הכל. יש לי את כל “ההוכחות”, ועדין. אני חוששת. אני מחכה ליד החלון: אולי שמישהו יחליט בשבילי, פשוט יבוא ויקח אותי? אבל אי אפשר להגרר ממצרים בעל-כורחי. אפילו כאן. אולי דוקא כאן, יש לי ברירה. יש לי קול. הוא נחלש ומפוחד ומהסס. ועדין, זה הכוח היחידי שיש לי. אני לא יודעת מה יהיה. אף אחד לא מבטיח לי שהכל יהיה בסדר. ואני קמה ולוקחת את אגודת האזוב, כי אני, במצרים, לא אשאר.

Shabbat Shalom – שבת שלום!

Last week, Moses & Aaron came to Pharoah with this request (Exodus 5:1-3):

בשבוע שעבר, משה ואהרון באו לפני פרעה בבקשה זו:

וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּאמְר֖וּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר ה’ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שַׁלַּח֙ אֶת־עַמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר…. נֵ֣לְכָה נָּ֡א דֶּ֩רֶךְ֩ שְׁלֹ֨שֶׁת יָמִ֜ים בַּמִּדְבָּ֗ר וְנִזְבְּחָה֙ לַֽה’ אֱלֹהֵ֔ינוּ….

Afterward Moses and Aaron went and said to Pharaoh, “Thus says the HASHEM, the God of Israel: Let My people go that they may celebrate a festival for Me in the wilderness…. Let us go, we pray, a distance of three days into the wilderness to sacrifice to the HASHEM our God…

But this week, it’s a different story. And while I know the whole Torah is equally important, the opening of this week’s Torah portion has some of the most important “equally important” verses. And so it says (Exodus 6:2-8):

ואילו השבוע, זה סיפור אחר. ובה בשעה שאני יודעת שכל התורה כולה חשובה באותה מידה, הפתיח לפרשת השבוע הזה מכיל כמה מהפסוקים החשובים הכי חשובים שיש. וכך נאמר (שמות ו:ב-ח):

וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אֲנִ֥י ה’…. לָכֵ֞ן אֱמֹ֥ר לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ אֲנִ֣י ה’ וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים׃ וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וִֽידַעְתֶּ֗ם כִּ֣י אֲנִ֤י ה’ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם הַמּוֹצִ֣יא אֶתְכֶ֔ם מִתַּ֖חַת סִבְל֥וֹת מִצְרָֽיִם׃ וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י ה’׃

God spoke to Moses and said to him, “I am the Hashem…. Say, therefore, to the Israelite people: I am the Hashem. I will free you from the labors of the Egyptians and deliver you from their bondage. I will redeem you with an outstretched arm and through extraordinary chastisements. And I will take you to be My people, and I will be your God. And you shall know that I, the Hashem, am your God who freed you from the labors of the Egyptians. I will bring you into the land which I swore to give to Abraham, Isaac, and Jacob, and I will give it to you for a possession, I the Hashem.”

What happened to the three-days-celebration in the desert? Perhaps it was good opening for the first discussion with Pharaoh, and perhaps it was a good first step for the people to be reminded of who they are: “normal”, “like everybody”, a little “religious”, with a belief, a faith, some rituals and practices; all we want is to go and enjoy our holiday, and we’ll be right back to be your trusted slaves…

מה קרה לחגיגת שלושת הימים במדבר? אולי זו היתה התחלה טובה לדיון הראשון עם פרעה, ואולי זה היה צעד ראשון טוב עבור בני-ישראל, להזכיר להם מי הם: “נורמליים”, “כמו כולם”, קצת “דתיים”, עם אמונה, כמה טקסים ומנהגים; כל מה שאנחנו רוצים זה ללכת וליהנות מהחג שלנו, ומיד נחזור להיות העבדים הנאמנים  שלך…

But now that Pharaoh said no, the “real” story can come out: we are not just another “faith”; we are a nation. And we have our own homeland. And that’s where we’re going. In the words of Rabbi Nachman, wherever we are, and no matter what we’re doing, that’s where we’re going to.

אבל עכשיו, כשפרעה אמר לא, הסיפור ה”אמיתי” יכול לצאת החוצה: אנחנו לא עוד סתם “אמונה”; אנחנו אומה. ויש לנו מולדת משלנו. ולשם אנחנו הולכים. כדברי רבי נחמן, “לכל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל”. היכן שאנו נמצאים, ולא משנה מה אנו עושים, לשם אנו הולכים.

Are you sure you want to write this??… Not very popular! It’s better to teach how the Exodus is personal, and happens to all of us; each one of is seeking to break our own chains of bondage, and we can only do so one step at a time… That is, of course, true. It’s also true that the Expdus has a general, common story; all people who are in some form of bondage can relate to it, and sing “let my people go”. But we’ve kept the rest of the verse almost secret, and we’ve done this for so long, that we ourselves, forgot who we are and what’s our mission. Yes, we have a spiritual message that’s suitable for all; yes, we have religious practices, and we like celebrating our holidays. No, that’s not all we are. We are a family. And we’re going home.

האם את בטוחה שאת רוצה לכתוב את זה??… זה לא מאוד פופולרי! עדיף ללמד כיצד יציאת מצרים היא אישית, וקורית לכולנו; כל אחד מאיתנו מבקש לשבור את שרשראות השעבוד האישיות שלנו, ואנחנו יכולים לעשות זאת רק צעד אחד בכל פעם… זה, כמובן, נכון וחשוב. זה גם נכון שליציאת מצרים יש פן כללי ומשותף; כל האנשים שנמצאים בצורה כלשהי בשעבוד יכולים להתייחס אליו, ולשיר “לט מיי פיפל גו”. אבל את שאר הפסוק שמרנו כמעט בסוד, ועשינו את זה כל כך הרבה זמן, עד שאנחנו בעצמנו שכחנו מי אנחנו ומה הייעוד שלנו. כן, יש לנו מסר רוחני שמתאים לכולם; כן, יש לנו מנהגים דתיים, ואנחנו אוהבים לחגוג את החגים שלנו. לא, זה לא כל מה שאנחנו. אנחנו משפחה. ואנחנו הולכים הביתה.

*******

The exciting and fun Tractate Megillah we read at this time, throws in all sorts of things on top the expected Purim on its twists and turns. One of them is the explanation for the order of the Amida prayer. The Amida, known in its nick-name “shmone-esre”, which means 18, has (of course!) in its daily order 19 blessings. The 9^th blessings is birkat hashanim, the blessing of the Land, and the 10^th is the ingathering of exile. Tells us the Talmud:

מסכת מגילה המרגשת והמהנה שאנו לומדים בזמן הזה, זורקת לנו כל מיני דברים מעבר לנושא חג הפורים הצפוי, על עלילותיו. אחד מהם הוא ההסבר לסדר תפילת העמידה. לעמידה, הידועה בכינויה “שמונה-עשרה” (18), יש (כמובן!) בסדר היומי שלה 19 ברכות. הברכות ה-9 היא ברכת השנה, ברכת הארץ, וה-10 היא קיבוץ הגלויות. אומר לנו את התלמוד:

וּמָה רָאוּ לוֹמַר קִיבּוּץ גָּלִיּוֹת לְאַחַר בִּרְכַּת הַשָּׁנִים? דִּכְתִיב: ״וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא״….

The Gemara asks: And why did they see fit to institute that one says the blessing of the ingathering of the exiles after the blessing of the years? As it is written: “And you, O mountains of Israel, you shall shoot forth your branches, and yield your fruit to My people Israel; for they will soon be coming” (Ezekiel 36:8), which indicates that the ingathering of the exiles will follow after Eretz Yisrael is blessed with bountiful produce….

Meaning, the increase of trees and especially fruit trees, and the agricultural revival, is the sign of upcoming redemption. I’m not saying “The” redemption. I am staying away from prophecy. But I am a student of Jewish history and we can see the last 150 years: the establishment of the kibutzim & moshavim; the plantings of the Jewish National Fund… by 1948, the JNF, founded in 1901, already planted close to 5.5 million trees in Israel, and more.

כלומר, ריבוי העצים ובעיקר עצי פרי, והתחייה החקלאית בארץ, הם הסימן לגאולה הקרובה. אני לא אומר “ה”גאולה. אני מתרחקת מנבואה. אבל אני סטודנטית להיסטוריה יהודית ואפשר לראות את 150 השנים האחרונות: הקמת הקיבוצים והמושבים; נטיעות הקרן הקיימת… עד-1948 כבר נטעה קק”ל, שנוסדה ב-1901, קרוב ל-5.5 מיליון עצים בישראל ועוד.

Rav Kook wrote: Agriculture for all people is a simple economical necessity… but this People who’s guiding theme is holiness and their Land and language are holy… agriculture is also seeped in holiness.

כתב הרב קוק: החקלאות, הלוא היא אצל כל העמים רק גורם כלכלי חיוני פשוט…. אבל העם אשר הנושא שלו כולו הוא קודש קדשים. וארצו ושפתו וכל ערכיו כולם קודם הם… הרי גם חקלאותו כולה היא ספוגת קודש…

I like that it comes up in daf yomi right before Rosh Hodesh Shvat, and the upcoming Tu Bishvat celebrations. Tu Bishvat, the “birthday of the trees”, by some “coincidence” is also the day the Knesset marks its birthday, having had its first gathering on that day in 1949.

אני אוהבת שזה עולה בדף היומי ממש לפני ראש חודש שבט, וחגיגות ט”ו בשבט המתקרבות. ט”ו בשבט, “יום ההולדת של העצים”, הוא גם, ב”צירוף מקרים” כלשהו, היום בו מציינת הכנסת את יום הולדתה, לאחר שהתכנסה לראשונה באותו יום ב-1949.

Back in Egypt, Joseph thought we can make it work in a foreign country; we’ll just take a little piece of space here on the side, make no trouble, and be “ok”. He was right. For a while. But history has shown over and over again, that this is not our long term plan. SO much so, that in just a few chapters, we’ll take his bones, and bring them to the Land of Israel, where they are to this very day.

עוד במצרים, יוסף חשב שנוכל להסתדר במדינה זרה; אנחנו פשוט ניקח חתיכת מקום קטנה כאן בצד, לא נעשה בעיות, ונהיה “בסדר”. הוא צדק. לזמן מה. אבל ההיסטוריה הוכיחה שוב ושוב שזו לא התוכנית ארוכת הטווח שלנו. עד כדי כך, שבעוד כמה פרקים, ניקח את עצמותיו, ונביא אותם לארץ ישראל, שם הם נמצאות עד עצם היום הזה.

Shabbat Shalom – שבת שלום

Not long ago, I celebrated my grandmother’s 133^rd birthday… my grandmother was an amazing woman. She was like that when I was little and she’s getting better ever since…. When she was 80 years old, having lived in Israel already for more than 30 years, she finally decided to take a tutor and this time “really” learn Hebrew… even in her later years, and after a number of tragedies, she continued to invite and go out for “café und kuchen” (afternoon customary coffee and cake, at 4 o’clock, exactly!) with her friends, in the Yekkes (German Jews) coffee shops and excellent bakeries of the Carmel, in her ironed dresses (blue with white dots, of course), white gloves, appropriate hand bag…

לא מזמן, חגגתי את יום הולדתה ה-133 של סבתא שלי… סבתא שלי הייתה אישה מדהימה. היא הייתה כזו כשהייתי קטנה ומאז היא רק הולכת ומשתפרת. כשהייתה בת 80, לאחר שכבר היתה בישראל יותר מ-30 שנה, היא סוף סוף החליטה לקחת מורה פרטית והפעם “על אמת” ללמוד עברית “כמו שצריך”… גם בשנותיה המאוחרות, ואחרי לא מעט טרגדיות, המשיכה להזמין ולצאת עם חברותיה ל”קפה אונד קוכן” (קפה ועוגה של 4 אחהצ, “בדיוק”), בבתי הקפה של היקים ובמאפיות המצוינות של הכרמל, בשמלות המגוהצות שלה (כחול כהה עם נקודות לבנות, כמובן), כפפות לבנות, תיק מתאים…

I remember during the Six Day War, between the wailing sirens, my mom sent me to get her to come and sit with us in the moldy, rancid storage room turned into a bomb-shelter, with us sitting on boxes, old furniture, dusty, unidentified stuff and each other. I find her next to her green felt table, a game of solitaire spread in front of her, the shiny card in her manicured hands; steam rising from the glass teacup on a saucer, a biscuit nearby. “Omi, Omi”, I cry out, fearful, “komm schon, komm schon” (come already)… she shakes her head: “I survived World War I; I survived World War II; I survived the War of Independence -and”… she takes a deep breath, perhaps hesitating to mention, my grandfather whom I am named after, her husband’s early, untimely passing. “If He”, she looks up, “wants to take me now, He can come right here, because I’m not going anywhere”.

אני זוכרת במלחמת ששת הימים, בין הצפירות המייללות, אמא שלי שלחה אותי להביא אותה לבוא ולשבת איתנו במחסן העבש והמעופש שהפך למקלט, כשאנחנו יושבים על ארגזים, רהיטים ישנים ומאובקים, דברים לא מזוהים ואחד על השני. אני מוצאת אותה ליד שולחן הלבד הירוק שלה, משחק הסוליטר פרוס לפניה, הקלפים הבוהקים בידיה המטופחות; אדים עולים מכוס הזכוכית בה מזגה לעצמה תה, עוגיה על הצלוחית ליד. “אומי, אומי”, אני צועקת בפחד, “קום-שון, קום-שון” (בואי כבר)… היא מנידה בראשה: “שרדתי את מלחמת העולם הראשונה; שרדתי את מלחמת העולם השנייה; שרדתי את מלחמת העצמאות – ו”… היא נושמת עמוק, אולי מהססת להזכיר, את סבי שעל שמו אני קרויה, בעלה שנפטר בטרם עת. “אם הוא”, היא נדה במבטה אל-על, רוצה לקחת אותי עכשיו, הוא יכול לבוא לכאן, כי אני לא הולכת לשום מקום”.

My grandmother was not religious in the way people nowadays think of “religious”: the hat, suit, length of skirt… none of those were issues in a world that anyway didn’t even dream of going out, even outside the bedroom door let alone anywhere else, without a hat, suit, long skirt, and was always anständig und ordentlich. Her religiosity was her relationship with “der liebe Gott”. He was present, all the time. After each visit, when it was time for goodbye (and she lived next door, mind you, so not like we didn’t see each other almost daily), she would tell me: Geh mit Gott, damit du nicht alleine gehst (go with G-d so you don’t go alone).

סבתא שלי לא הייתה דתייה כמו שאנשים חושבים בימינו על “דתי”: כובע, חליפה, אורך החצאית… שום דבר מהדברים האלה לא היה ענין בעולם שממילא אף אחד בו לא חלם לצאת החוצה, אפילו מחוץ לדלת חדר השינה, שלא לדבר על כל מקום אחר, בלי כובע, חליפה, חצאית ארוכה, ותמיד היה “אנשטנדיג אונד אורדנטליש” (הגון ומסודר). הדתיות שלה הייתה מערכת היחסים שלה עם “דר ליבה גוט” (האלוהים היקר). הוא היה נוכח, כל הזמן. אחרי כל ביקור, כשהגיעה שעת הפרידה (והתראינו כמעט כל יום), הייתה אומרת לי

Geh mit Gott, damit du nicht alleine gehst לכי עם אלוהים כדי שלא תלכי לבד.

I think about her with this week’s Torah portion; with the strong women who open the Book of Exodus without whom our People would not have survived slavery, the exodus or the journey: “due to righteous women, our People were delivered” (Talmud, Sota 11:b, Midrash Rabba 1:12), telling us about their active optimism, not that of delirious hope but that of down to earth faith and action. I think of her Exodus; what it was like to leave the ‘cultured’ Berlin and come to this hot, dusty “Levant”…

אני חושבת עליה עם פרשת השבוע הזה; עם הנשים החזקות הפותחות את ספר שמות, ספר “יציאת מצרים”, שבלעדיהן לא היה עמנו שורד את העבדות, את היציאה לחופשי או את המסע: “בזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל…” (תלמוד, סוטה יא, ב, מדרש רבה א, יב). ), כשהטקסט מספר לנו על האופטימיות הפעילה שלהם, לא זו של תקווה הזויה, אלא זו של אמונה ופעולה ארצית. אני חושבת על יציאת מצרים שלה, איך זה היה לעזוב את ברלין ה”תרבותית”, לבוא ל”לבנט” החם והמאובק…

And I think her when I read of Moses getting to the Burning Bush. Doubtful and hesitant, he asks (Exodus 3:11-12):

ואני חושבת עליה כשאני קוראת על משה שהגיע אל הסנה הבוער. מפקפק ומהסס, הוא שואל (שמות ג, יא-יב):

וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃

But Moses said to God, “Who am I that I should go to Pharaoh and free the Israelites from Egypt?”

He so wants G-d’s reassurance!! Can’t God just throw in a little “don’t worry, be happy, yiheye beseder”? ‘Everything will be ok’? But everything will not be ok! It will take a long time before it’s “ok”, and will it actually be “ok”? for Moses?? for future generations? how “future”? By who’s standards is this “ok”?? Therefore, all He can say is:

הוא כל כך רוצה את האישור של ה’!! אלוהים לא יכול לזרוק איזה “אל תדאג, היה מאושר, יהיה בסדר”? ‘הכל יהיה בסדר’? אבל הכל לא יהיה בסדר! ייקח הרבה זמן עד שיהיה אפילו קרוב ל”בסדר”, ובכלל, של מי ה”בסדר” הזה? זה עבור משה? זה עבור העם? בעתיד הרחוק? כמה רחוק?? לכן כל מה שהקב”ה יכול לומר זה:

וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ך וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת ….

And He said, “I will be with you; that shall be your sign…

This expression, “I will be with you” repeats with Isaac (Genesis 26:3) and Joshua (Deuteronomy 31:23) and with Gideon (Judges 6:14-15) and with David (Samuel II. 7:9), and is possibly the most strengthening, comforting expression G-d can tell anyone: ‘I can’t promise you everything will be ok; I can’t promise anything will be “ok”; sometimes my “ok” and your “ok” are just very different; But I can promise you, I will be with you, and you won’t be alone. And at the end of the day, this feeling of not alone, is maybe the best blessing anyone can hope for.

הביטוי הזה, “כי אהיה עמך” חוזר על עצמו עם יצחק (בראשית כ”ו, ג) ויהושע (דברים ל”א, כ”ג) ועם גדעון (שופטים ו, י”ד-טו) ועם דוד (שמואל ב’ ז, ט). והוא אולי הביטוי המחזק והמנחם ביותר שה’ יכול לומר לאדם: אני לא יכול להבטיח לך ש”הכל” יהיה בסדר; אני לא יכול להבטיח שמשהו יהיה “בסדר”; לפעמים, ה”בסדר” שלי וה”בסדר” שלך הם דברים מאד, מאוד שונים; אבל אני יכול להבטיח לך, שאני אהיה איתך. שאתה לא תהיה לבד. ובסופו של דבר, התחושה הזו של לא להיות לבד, היא אולי הברכה הטובה ביותר לה אפשר לקוות.

שבת שלום SHABBAT SHALOM