Torah & more… תורה ועוד

פרשת פקודי, האחרונה בספר שמות, נפתחת כך:

“אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה”… (שמות לח:כא). מספר לנו המדרש שמשהסתיימה הבניה, ערך משה חשבון מדוקדק על כל דבר ודבר שנתרם ונכלל במשכן. ומיד נשאלת השאלה, באמת? משה? הרי עליו יאמר “לֹא־כֵ֖ן עַבְדִּ֣י מֹשֶׁ֑ה בְּכׇל־בֵּיתִ֖י נֶאֱמָ֥ן הֽוּא׃ פֶּ֣ה אֶל־פֶּ֞ה אֲדַבֶּר־בּ֗וֹ וּמַרְאֶה֙ וְלֹ֣א בְחִידֹ֔ת וּתְמֻנַ֥ת ה’ יַבִּ֑יט וּמַדּ֙וּעַ֙ לֹ֣א יְרֵאתֶ֔ם לְדַבֵּ֖ר בְּעַבְדִּ֥י בְמֹשֶֽׁה”… (במדבר יב:ז) האם אנחנו חושדים במשה, שלקח דבר מה או שטעה בחישוב ובבניה??

The Torah portion of Pekudei, begins like this:

These are the records of the Tabernacle, the Tabernacle of the Pact, which were drawn up at Moses’ bidding… (Exodus 38:21) The Midrash tells us that once construction was completed, Moses conducted a careful calculation of everything that was donated to the Mishkan. And immediately we wonder, really?? Moses?? The one about whom the Torah says “Moses; he is trusted throughout My household. With him I speak mouth to mouth, plainly and not in riddles, and he beholds the likeness of Hashem. How then did you not shrink from speaking against My servant Moses!” (Numbers 12:7). Do we actually suspect Moses of taking anything or making a mistake in the calculation and construction???

אך, מסתבר שאין חדש, וההנהגה תמיד היתה תחת בקורת גדולה יותר, ולא בלי צדק. ממשיך המדרש ומספר שמשה שמע את בני ישראל מדברים אחריו כשעבר במחנה. חלק אכן דברו בשבחו, אך חלק הביטו אחריו כשהלך לאוהלו, ואמרו דברים “לגנאי… ראה צוארו! ראה שוקיו! ראה כרעיו! אוכל משל יהודים, שותה משל יהודים, וכל מה שיש לו משל יהודים!” ממשיך ומסיים המדרש: “כיון ששמע משה כך אמר להם: חייכם (לשון שבועה) משהמשכן נגמר, אני נותן לכם חשבון. שנאמר ‘אלה פקודי המשכן'” (ילקוט שמעוני על התורה תט״ו:א׳)

Turns out, there is nothing new, and the leadership has always been under greater criticism, and not without reason. The Midrash continues, telling us that Moses would hear the Children of Israel talk about him as he walked through the camp. Some did speak in praise of him, but some looked at him as he went to his tent, and said things that were more “derogatory.. look at his neck! Look at his shins! Look at his thighs! He eats from what the Jews have; drinks from what the Jews have, and all he has, is from the Jews”.  The Midrash continues and concludes: “Since Moshe heard this, he said to them: Your life (a language of an oath)! Now that the Mishkan is finished, I give you an exact accounting as it is said, ‘These are the records of the Mishkan'” (Yalkut Shimoni on the Torah 415:a).

מייד לאחר מכן, מציינת התורה את שמות הבונים: “וּבְצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֣ה יְהוּדָ֑ה עָשָׂ֕ה אֵ֛ת כׇּל־אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה’ אֶת־מֹשֶֽׁה׃ וְאִתּ֗וֹ אׇהֳלִיאָ֞ב בֶּן־אֲחִיסָמָ֛ךְ לְמַטֵּה־דָ֖ן חָרָ֣שׁ וְחֹשֵׁ֑ב וְרֹקֵ֗ם בַּתְּכֵ֙לֶת֙ וּבָֽאַרְגָּמָ֔ן וּבְתוֹלַ֥עַת הַשָּׁנִ֖י וּבַשֵּֽׁשׁ”. נשאל, מדוע הוזכרו שניהם, ומדוע לא נכתב אחרי שמות שניהם שעשו “אשר צווה ה’ את משה”? אך בצלאל ואוליאב היו שונים זה מזה כמו ששבט יהודה שבט דן היו שונים זה מזה.

.Immediately after, the Torah tells us who did the construction: “Now Bezalel, son of Uri son of Hur, of the tribe of Judah, had made all that Hashem had commanded Moses; at his side was Oholiab son of Ahisamach, of the tribe of Dan, carver and designer, and embroiderer in blue, purple, and crimson yarns and in fine linen”. We should ask, why were they both mentioned, and why was it not written after both their names that the two of them did “that which Hashem commanded Moses”? But Bezalel and Oholiav were as different from each other as the tribes they came from, the tribe of Judah and the tribe of Dan.

כשהמלכות מתגבשת, היא עוברת משבט בינימין השוכן מצפון לירושלים, לשבט יהודה השוכן יותר דרומה. במקביל, שבט דן עובר יותר צפונה, מעין אקט סמלי של התנגדותו למסגרות הממסדיות, ממלכתיות. ממקרה המקלל (ויקרא כד:י-יד), שבט דן מייצג את הטיפוס היותר אנרכיסט ואינדיבידואליסט בינינו בשעה שמשבט יהודה באה שושלת המלוכה של דוד, ועל שמו נקראה הממלכה הדרומית.

As the kingdom grows, it moves from the tribe of Binyamin, which lies north of Jerusalem, to the tribe of Judah, which lies further south. At the same time, the tribe of Dan moves further north, a kind of symbolic act expressing its opposition to the institutional, state frameworks. From the case of the mekalel, the curser (Leviticus 25:10-12), the tribe of Dan represents the most anarchist and individualistic type among us, while from the tribe of Judah came the royal dynasty of David, and the southern kingdom was named after him.

במדרש אנחנו מוצאים: “א”ר חנינא בן פזי: אין לך גדול מכל השבטים משבט יהודה, ואין לך ירוד מן שבט דן שהיה מן השפחות… אמר הקב”ה: יבוא ויזדווג לו שלא תהא רוחו גסה, שגדול וקטן שוין לפני הקב”ה. א”ר חנינא: לעולם אל יגיס (יתגאה) אדם בכבודו, המשכן נעשה בשני שבטים אלו, ואף בית המקדש כן עשוהו – שלמה מיהודה וחירם מדן…“ (תנחומא, פרשת כי תשא י”ג).

In the Midrash we find: “Rabbi Hanina ben Pezi said: You have no greater among the tribes than the tribe of Judah, and you have no inferior to the tribe of Dan who came from the maidservants … the Mishkan was made through both these two tribes, and even was done this way, through Solomon of Judah and Hiram of Dan”… (Tanhuma, Torah portion of Ki Tissa 13).

שוב מזכירים לנו את מה שראינו גם בשבוע שעבר, ומה שנקרא עוד מעט במגילת אסתר. יתכן שהתזכורת חוזרת כי הדברים מאתגרים לנו, כאז כן עתה. ואף על פי כן. הנה, אי אפשר לבנות שכינה בישראל בלי שותפות של כל הכוחות בעם, גם אם הם מנוגדים ולא תמיד מסכימים על הכל. דבר זה משתקף שוב בפסוק “ויהי המשכן אחד” (שמות ל”ו, יג): המשכן עשוי מחלקים רבים ושונים, אך כדי שיעמוד מבנה כל כך עדין ומורכב, צריך שיהיה כולו אחדות, בדיוק כמונו.

Again we are reminded of what we saw last week as well, and what will be read about soon in the Scroll of Esther. We may be a reminded of this because these things are challenging for us, as it was then, so it is now. And yet. It is impossible to build a Shechinah in Israel without the partnership of all the forces among us, even if they oppose each other and do not always agree on everything. This is again reflected in the verse “And the Tabernacle was one” (Exodus 36:13): the Tabernacle is made of many different parts, but in order for such a delicate and complex structure to stand, it needs to have all the parts put together as one, just like us.

הספר השני בתורה מסתיים בפסוק “כִּי֩ עֲנַ֨ן ה’ עַֽל־הַמִּשְׁכָּן֙ יוֹמָ֔ם וְאֵ֕שׁ תִּהְיֶ֥ה לַ֖יְלָה בּ֑וֹ לְעֵינֵ֥י כׇל־בֵּֽית־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּכׇל־מַסְעֵיהֶֽם” ועל כך אומר רש”י, הפרשן הידוע מהמאה ה-11: בְּכָל מַסָּע שֶׁהָיוּ נוֹסְעִים, הָיָה הֶעָנָן שׁוֹכֵן בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יַחֲנוּ שָׁם; מְקוֹם חֲנִיָּתָן אַף הוּא קָרוּי מַסָּע…. לְפִי שֶׁמִּמְּקוֹם הַחֲנִיָּה חָזְרוּ וְנָסְעוּ, לְכָךְ נִקְרְאוּ כֻלָּן מַסָּעוֹת”. זו אמירה מדהימה: אנחנו נוטים לחשוב שמסע וחניה הם שני דברים שונים, בין אם זה בטיול או בחיים. אדם יכול להגיד, ‘עבדתי כך וכך שעות ואחכ נחתי ולא עשיתי כלום’… לטענת רש”י, החניה היא חלק מהמסע, בדיוק כמו שהמרחב בין התוים הוא חלק מהמוסיקה, הלבן בין האותיות הוא חלק מהכתב, והשבת חלק מהשבוע. גם במסע שלנו כפרטים וכעם, יתכן שיהיו תקופות של פחות עשיה וכאלה של יותר, ועדיין, הכל הוא חלק מאותו מסע.

The second book in the Torah ends the verse ” For over the Tabernacle a cloud of Hashem rested by day, and fire would appear in itby night, in the eyes of all the House of Israel throughout their journeys”. And about this says Rashi: “I every journey they traveled, the cloud would rest where they rested. The location of rest (parking) is also called Journey”. This is an amazing statement: we tend to think that travel and parking are two different things, whether it is in a trip or in life. One can say, ‘I worked like for this and that hours and then I rested and did nothing’ … According to Rashi, parking and resting is part of the journey, just as the space between the notes is part of the music, the white between the letters is part of the writing, and Shabbat – part of the week. So it is for us as individuals and as a People, there may be periods of less doing and those of more, and yet, everything is part of the same journey.

Shabbat Shalom – שבת שלום

השבוע אנחנו קוראים על הנס הכי הכי גדול בתורה! כן, אני מתארת לעצמי שאם אתם קוראים את המשפט הזה, אתם אולי חוזרים בחזרה לכותרת לראות לאיזה פרשה הגעתם… חיבת להיות כאן טעות כלשהי… אחרי הכל, איזה נס כבר יכול להיות השבוע? כבר חוינו את עשרת המכות, יצאנו ממצרים מעבדות לחירות, הלכנו ביבשה כשהים נקרע לפנינו, עמדנו למרגלות ההר בסיני, ובשבוע שעבר אפילו ניצלנו מ”חטא העגל”. הקב”ה נתן לנו את המן, המים והגנה מפני המדבר. מה עוד יכול להיות?

This week we are reading about the greatest miracle in the Torah! Yes, I imagine that if you read this sentence, you might go back to the headline to see what Torah portion this is … there must be some mistake here … after all, what miracle could there be this week? We have already experienced the Ten Plagues, left Egypt to go from slavery to freedom, walked on dry land with the sea split in front of us, stood at the foot of Mountain Sinai, and last week we were even saved from the sin of the Golden Calf.” G-d gave us manna, water and protection from the desert. What else could there be?

נשוב ונמשיך לקרוא על בניית המשכן. נכון שעברו עלינו שתים וחצי פרשות בהוראות אבל השבוע אנחנו ממש מתחילים לבנות. אוקי… מה הביג-דיל? העם שלנו בנה מעין אוהל לעבודת ה’. יופי. אפשר להתקדם, לא? אבל… עוד לא. כי זה באמת “ה”נס הכי גדול בתורה כולה! כל הניסים האחרים נעשו ע”י אלוהים, ואלוהים, ע”פ הגדרתו, יכול לעשות הכל. זה לא משנה אם זה להזיז הר או לבקוע מים או להמציא צפרדעים משום מקום. אבל אנחנו, זה כבר סיפור אחר.

So, we’ll continue to read about the construction of the Mishkan. It is true that we went through two and a half Torah portions of instructions, but this week we are really starting to build. Okay … what’s the big deal? Our people have built a kind of tent for the worship of G-d. Great. We can move on, can’t we? But … well, not yet. Because this is truly The greatest miracle in the entire Torah! All the other miracles were done by G-d, and G-d, by definition, can do anything. It does not matter if it is moving a mountain or splitting the sea or inventing frogs out of nowhere. But we? We’re a different story.

תארו לעצמכם: מזמינים אותנו להביא מה שיש לנו, מה שבא לנו להביא, כי כך נאמר לנו לפני שלושה שבועות בפרשת “תרומה”: “תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ…. זָהָ֥ב וָכֶ֖סֶף וּנְחֹֽשֶׁת׃ וּתְכֵ֧לֶת וְאַרְגָּמָ֛ן וְתוֹלַ֥עַת שָׁנִ֖י וְשֵׁ֥שׁ וְעִזִּֽים׃ וְעֹרֹ֨ת אֵילִ֧ם מְאׇדָּמִ֛ים וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וַעֲצֵ֥י שִׁטִּֽים׃ שֶׁ֖מֶן לַמָּאֹ֑ר בְּשָׂמִים֙ לְשֶׁ֣מֶן הַמִּשְׁחָ֔ה וְלִקְטֹ֖רֶת הַסַּמִּֽים׃ אַבְנֵי־שֹׁ֕הַם וְאַבְנֵ֖י מִלֻּאִ֑ים לָאֵפֹ֖ד וְלַחֹֽשֶׁן” (שמות כה:ב-ז). אנחנו מסתכלים סביב, ואיכשהו יש לנו את כל הדברים האלה בינינו. כל אחד מביא מה שאנחנו יכולים. כל אחד מאיתנו הוא משתתף פעיל ונלהב. וכשאנחנו מארגנים את כל הדברים ביחד, יוצא המשכן הזה.

Imagine: we’re invited to bring whatever we have, whatever we feel like bringing, because we were told three weeks ago in the Torah portion of Teruma (offering, gift): “gift; you shall accept gifts for Me from every person whose heart is so moved…. gold, silver, and copper; blue, purple, and crimson yarns, fine linen, goats’ hair; tanned ram skins (rams’ skins dyed red), skins of tachash (unknown), and acacia wood; oil for lighting, spices for the anointing oil and for the aromatic incense; lapis lazuliand other stones for setting, for the ephod and for the breast-piece” (Exodus 25:2-7). We look around, and somehow we have all these things between us. Everyone brings whatever we can. Each of us is an active and enthusiastic participant. And when we are done putting all this together, this Tabernacle comes out.

בניגוד גמור לעגל הזהב, שגם הוא “יצא לנו”, הפעם יוצא לנו מבנה מדהים שמחבר בין שמים וארץ, בדיוק לפי ההוראות שניתנו לנו קודם לכן. שום דבר לא חסר, ואין דברים מיותרים: “וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר” (שמות לו:ז). הביטוי די והותר מקורו בפרשה זו: יש בדיוק מספיק וגם יותר מידי, כדי שכולנו נכיר בערך עצמנו, שדע שאי אפשר היה למשכן שיתקיים לו חסר אחד מאיתנו. ויחד עם זאת, נזכור מידת צניעות ולא נחשוב שבלעדנו אי אפשר. איך יתכן? אכן, זהו בדיוק. נס.

In stark contrast to the Golden Calf, which also “comes out”, this time we come out with an amazing structure that connects heavens and earth, exactly according to the instructions given to us earlier. Nothing is missing, and there are no superfluous stuff: “And the craft was sufficient for all the craft to do it, and it was plenty” (Exodus 7:7). The Hebrew phrase “enough and too much” originates here: there is just enough and also too much, so we recognize our own worth and value; to know that it is impossible for the Tabernacle to exist with any one of us missing. And at the same time, we will remember the quality of modesty, know that there’s “too much” and not think that without us nothing can be done. How is that possible? Indeed, that’s it exactly. A miracle.

ורמז לנס הזה מופיע כבר בפתיח של הפרשה. לא פתיחה “רגילה” של “ויאמר ה’ אל משה”… אלא: וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כׇּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל”…. (שמות לה:א). מה פירוש “ויקהל”? מי אמר לו לעשות את זה? מי אמר להם לבוא? אולי כמו שאנחנו מכירים משעות חירום בארץ, היתה תחושה חזקה של יחד, של צורך בהחלמה והשלמה ומחויבות אחד לשני ולדרך שנכפתה, שנבחרה, שעכשיו הם מוצאים את עצמם בה. כך הספר שמתחיל בעבדות קשה, במצב של “אין איש”, בדידות ומאבק, מסתיים ב”ויקהל”.

And a hint of this miracle appears right in the Torah portion’s opening. Not a “normal” opening of “And the Lord said unto Moses” … but: “And Moses gathered all the congregation of the children of Israel”…. (Exodus 35:1). What do we mean “gathered”? Who told him to do that? Who told them to come? Maybe, as we know from emergencies in the country, there was a strong sense of togetherness, of the need for healing and peace-making and commitment to each other and the path that was both forced and chosen, which they now find themselves in. That’s how the book which started with slavery, with Moses looking around and seeing that there is “no one”, loneliness and struggle, ends with this gathering and working together.

פרשה זו נקראת לעיתים קרובות בסמוך לפורים. גם בסיפור המגילה אנו מוצאים את טענתו של המן הרשע: “יֶשְׁנ֣וֹ עַם־אֶחָ֗ד מְפֻזָּ֤ר וּמְפֹרָד֙ בֵּ֣ין הָֽעַמִּ֔ים בְּכֹ֖ל מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתֶ֑ךָ”… (אסתר ג:ח) ומולה, את תרופתה של אסתר: “לֵךְ֩ כְּנ֨וֹס אֶת־כׇּל־הַיְּהוּדִ֜ים”… (אסתר ד:טז). רעות רבות באו עלינו במהלך ההסטוריה בשל מלחמות פנים, פיזור ופירוד, כלשון המן, וגם כיום אנו נתונים בסכנה זו.

This Torah portion is often read close to Purim. Also in the Scroll of Esther we find the claim of the wicked Haman: “There’s one People, scattered and dispersed among the nations in all the provinces of your kingdom”… (Esther 3:8), and facing that, Esther’s “medicine”: “Go gather all the Jews” (Esther 4:16). Many evils have come upon us throughout history due to internal fightings, dispersal and separation, as Haman put it. Even today we are in this danger.

וכדי להוסיף, השבת הזו, השבת לפני ראש חודש אדר (ב’, במקרה של שנה מעוברת) נקראת גם “שבת שקלים”. קוראים בה תוספת מיוחדת שנקראת “פרשת שקלים”, קטע בספר שמות )ל:י”א-ט”ז( שעוסק בחיוב המוטל על כל אחד מעם ישראל להביא את מחצית השקל עבור קרבנות הציבור שהקריבו בבית המקדש. השאלה היא, אם כל אחד ממילא מביא מטבע, למה לא להביא מטבע של שקל? יותר פשוט, לא? למה דוקא “מחצית” השקל? והתשובה שנתנת בד”כ, שכל אחד מאיתנו יזכור שלבד הוא לא לגמרי שלם, שאנחנו זקוקים איש לרעהו. עם ישראל הוא כמו גוף של אדם: כדי שהגוף יתפקד, לא צריך שכולו יהיה לב או ראש. צריך שכל חלק בו יתפקד על הצד הטוב ביותר עבורו, ושיתמוך כמיטב יכולתו בשאר החלקים. הראש לא יכול להגיד: רק אני חושב כאן, לכן לא אכפת לי אם הרגל הזאת שבורה. הרי אפילו כשקצה הציפורן נשבר הריכוז שלנו כבר מאותגר… יש הרבה מצוות שקשה או אי אפשר לקיים מכל מיני סיבות… הנה משהו אחד שאפשר להתחיל איתו מיידית. מי יתן ונמצא את הדרך ל”ויקהל” וכינוס, שיתוף ואחדות (גם אם בהחלט לא אחידות!).

And as if to add, this Shabbat, the Shabbat before Rosh Chodesh Adar (2^nd Adar in the case of a leap year) is also called “Shabbat Shekalim”. We add a special reading called “Parshat Shekalim”, a passage in the Book of Exodus (30:11-16) that deals with the obligation imposed on each of the People of Israel to bring half a shekel for the public sacrifices brought in the Temple. The question is, if everyone brings a coin anyway, why not bring a one shekel coin? Simpler, no? Why “half” the shekel? And the answer usually given is that each of us should remember that we’re incomplete alone; that we need each other. The People of Israel are like a human body: for the body to function, it does not have to be whole heart or whole head. It needs to have each part in it function well, and support the rest of the parts in its best ability. The head cannot say: I am the only one thinking around here, so I do not care if this leg is broken. Even when the tip of our fingernail is chipped, we might find it hard to concentrate… There are many mitzvot that are difficult or even impossible to fulfill nowadays for all sorts of reasons. Here is one thing that we can start immediately. May we find the way to “Vayakhel” and gathering, partnering, sharing and unity (even if definitely not uniformity!)

שבת שלום —— Shabbat Shalom

כי תישאי את ראש בני ישראל…

פרשת “כי תישא” עמוסה פרטים. היא פותחת בהמשך הקמת המשכן: תחילה תיאור תרומת מחצית השקל שעל כל אחד מבני ישראל להביא (או “להרים”), אחר כך בניית כיור הרחצה לכהנים, הכנת השמן למשיחת כלי המשכן, והוראה לשמור שבת. בהמשך, אחרי הסיפור המרכזי שתיכף נדון בו, משה עולה שוב אל ההר וכותב שם את הלוחות השניים, הלוחות שיהיו בשימוש מכאן והלאה. כשמשה יורד מהר סיני, קורן עור פניו, והוא שם מסווה, כמו מסכה, על פניו כדי להרגיע את בני ישראל (ועל משה ופורים, בפעם אחרת…). הפרשה מסתיימת בחוקים שונים הנוגעים לשלושת הרגלים, פסח, שבועות וסוכות, כולל ההנחיה להפריד בין בשר וחלב.

The Torah portion of “Ki Tisha” is full of stuff (and the Haftara as well!). It opens with the continuation of the construction of the Mishkan: first a description of the donation of half a shekel that each of the Children of Israel must bring (or “lift”), then the construction of a washing basin for the priests, the preparation of oil for the anointing of the Mishkan, and an instruction to keep Shabbat. Later, after the main story that will be discussed soon, Moshe goes up to the mountain again and writes the second set of tablets, the tablets that will be used from now on. When Moses descends from Mount Sinai, his face radiated, and he puts a mask on his face to calm the Children of Israel (and on Moses and Purim, another time…). The portion ends with various laws pertaining to the Three Festivals, Pesach, Shavuot and Sukkot, including the directive to separate meat and milk.

ובאמצע, סיפור מפורסם: בני ישראל מחכים למשה שעדיין נמצא בהר סיני, מקבל את התורה מה’. סבלנותם אט אט פוקעת כשנראה שהוא לא חוזר. הנה, כבר היום ה-40 הגיע, והוא עדין לא שב. הם באים לפני אהרון, אחיו והכהן הגדול, ומבקשים ממנו: “עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ” (שמות לב:א). הם ממהרים ואוספים את הזהב, ויוצא הדבר הזה.

And in the middle, a famous story: The Children of Israel are waiting for Moses who is still at Mount Sinai, receiving the Torah from God. Their patience slowly wears off when he does not seem to return. Behold, the 40th day has now arrived, and he has not yet returned. They come before Aharon, his big brother, and request of him: “Make us a G-d, for this man, Moses, we don’t know what has become of him”! (Exodus 32:1). They hurry and collect the gold, and this ‘thing’ comes out.

העם קם למחרת מוקדם בבקר, “וַיַּעֲל֣וּ עֹלֹ֔ת וַיַּגִּ֖שׁוּ שְׁלָמִ֑ים וַיֵּ֤שֶׁב הָעָם֙ לֶֽאֱכֹ֣ל וְשָׁת֔וֹ וַיָּקֻ֖מוּ לְצַחֵֽק” (שם, שם:ו). את הקב”ה ואת משה הדבר פחות מצחיק. ה’ מספר למשה מה קורה, ומאיים להשמיד את כל העם. משה מתחנן על העם, יורד מההר לבני ישראל, ושובר את הלוחות. אחר כך, הוא פונה ומשמיד את עגל הזהב ועובדיו. ה’ סולח לישראל, ו”מקבל” אותנו בחזרה לבקשת משה.

The people get up early the next morning, “and they went up and offered  sacrifices of olot & shlamim, and the people sat down to eat and drink and rose up to laugh” (ibid., V. 6). It’s less funny for G-d and Moses. God tells Moses and Moses what’s going on and threatens to destroy the whole People. Moses begs for them, descends from the mountain to them, and breaks the tablets. Then, he turns and destroys the golden calf and its worshippers. G-d forgives Israel, and “accepts” us back at Moses’ request.

מה קרה כאן?? איך נבין את חומרת החטא? יתכן שהשורש למילה עגל, יכול לעזור לנו: עגל מלשון עיגול, מעגל. מעין “במקום דרוך”, הסתובבות סביב עצמנו, רצון להשאר במדבר, בלי גדילה וצמיחה, כמשל לעם המבקש לוותר על המסע הלאה, על כל המעמד המופלא של מתן תורה שעכשיו חוו שציווה אותם למאמץ ועשייה וערכים, רוחניים וארציים, ‘עזוב’, הם כביכול אומרים לקב”ה ולמשה, ‘אין לנו כוח לזה. בוא פשוט נשאר כאן עם העבר המוכר’ (העגל מחובר למצרים)… אני מעריכה שאנו יכולים להתבונן בנקודות מפנה בחיינו ולפגוש את התחושה הזו גם בחיינו אנו.

What happened here?? How can we understand the severity of this transgression? It is possible that the root for the word “calf”, egel, can actually help us: egel comes from the word circle: igul, ma’agal, a sort of staying “in place”, revolving around ourselves, communicating a desire to stay in the desert, without development and growth, as a parable for a people seeking to give up the journey ahead; give up on the miraculous Giving of the Torah they just recently experienced that commanded them effort and action and values, in the earthly and spiritual realm. ‘Forget it’, they say to Gd and Moses, ‘We have no energy for this. Let’s just stay here with the familiar past’ (the calf is connected to Egypt) … I am guessing that we can look at turning points in our lives and chance upon this same feeling in our own lives as well.

המדרש מסביר שכשבני ישראל מבקשים מאהרון שיעשה להם אלוהים, הוא יודע שהם לא יקבלו “לא” וכמובן, גם אין באפשרותו להגיד להם “כן” לעשיית עבודה זרה. אבל אולי הוא יכול לנסות לעכב אותם? לכן הוא אומר להם: פָּֽרְקוּ֙ נִזְמֵ֣י הַזָּהָ֔ב אֲשֶׁר֙ בְּאׇזְנֵ֣י נְשֵׁיכֶ֔ם בְּנֵיכֶ֖ם וּבְנֹתֵיכֶ֑ם וְהָבִ֖יאוּ אֵלָֽי (שם, שם, ב).

The Midrash explains that when the Children of Israel ask Aaron to make a G-d for them, he knows that they will not accept a “no” from him, and of course, he also cannot say “yes” to creating idolatry. But maybe he can try to slow them down? Therefore he says to them, “bring the golden earrings which are in the ears of your wives, your sons and your daughters, and bring them unto me (Ibid., Ibid., B).

המדרש מדגיש שאהרון בכוונה אמר “באזני נשיכם” כי “אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצין, שכך אתה מוצא שאמר להם אהרן, “פרקו נזמי הזהב”… (שמות לב:ב), ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר ויתפרקו כל עם את נזמי הזהב אשר באזניהם (שם שם ג) והנשים לא נשתתפו במעשה העגל” (תנחומא בובר, פנחס ז:א).

The Midrash emphasizes that Aaron deliberately said “in your wives’ ears” because “in that generation the women were fencing what the men exposed, so you find that Aaron said to them, “bring the golden earrings”… (Exodus 32:2) and the women’ didn’t want to do so, and objected their husbands, as it says, “and they took off the golden earrings which are in their own ears (ibid. Ibid. 3) and the women did not participate in the act of the calf ”(Tanhuma Buber, Pinchas 7: 1).

ובמקום אחר: “שמעו הנשים ולא רצו, ולא קבלו עליהן ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להם: לעשות עגל ותועבה שאין בו כוח להציל? לא נשמע לכם. ונתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן בעולם הזה שהן משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים. ונתן להם שכר לעולם הבא שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים…

And elsewhere: “The women heard and did not want, and did not accept upon themselves to give their earrings to their husbands, but told them: you want to make a calf and an abomination in which there is no power to save? We won’t hear you. And the Holy One rewarded them in this world that they keep the New Month (Rosh Hodesh) mroet han the men, and rewarded them for the World to Come, that they will be renewed like the months”….

ועוד העיזו חז”ל ואמרו,  “דרש רבי עקיבא בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים” (ילקוט שמעוני, תהלים פרק ס”ח, סימן תשצ”ה). וגם “דרש רב עוירא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים” (תלמוד בבלי, מסכת סוטה יא:ב). כלומר, היו אלו הנשים שהצילו את העם!

And the sages dared saying, “Rabbi Akiva explained, that due to the merit of righteous women, Israel left Egypt” (Yalkot Shimoni, Psalms, Chapter 8, 5795). And also, “Rabbi Avira explained, that due to the merit of righteous women who were in that generation, the People were redeemed from Egypt”. (Babylonian Talmud, Sota 11:b). Namely, it was the women who saved the People!

השבוע הלכה לעולמה הרבנית ד”ר נעמי כהן, אשתו של הרב שאר ישוב הכהן זצ”ל, רבה הראשי האשכנזי של חיפה במשך כמעט ארבעה עשורים (1975-2011). תקצר היריעה מלתאר את כל מעשיהם וריבוי פעליהם. עבורי, הם היו חלק בלתי נפרד משכונת ילדותי בעיר. זכיתי לבקר בביתם לעיתים מזומנות ללמוד ממנה ואיתה. אני חושבת על הרבנית נעמי במיוחד השבוע יחד עם המדרש על הנשים החזקות והצדיקות של ספר שמות, ספר הגאולה שלנו. עבורי היא היתה גיבורה, למרות שלא חשבה את עצמה לכזו. בסרטון שנעשה לכבוד יום הולדת ה-90 שלה ונקרא “סיפור חיים של חוכמה, לימוד וחדשנות”, אמרה, “אין לי פרינציפים… יש לי אידיאלים”. לאורם הלכה והאירה גם לנו, בתקווה, אמונה ועשייה שהעולם יהיה מקום קצת יותר טוב כי היתה כאן. אנו שזכינו יכולים להעיד שאכן כך. מי יתן ונדע להמשיך בדרך. יהי זכרה ברוך.

This week, Rabbanit Dr. Naomi Cohen, wife of the late Rabbi Sh’ar Yeshuv HaCohen, the Chief Ashkenazi Rabbi of Haifa for almost four decades (1975-2011) passed away. It’s impossible to describe all their doings in the short space here. For me, they were an integral part of my childhood neighborhood. I was privileged to visit their home frequently, and to learn from her and with her. I am thinking of Rabbanit Naomi especially this week along with the commentaries about the powerful and righteous women of the Book of Exodus, our Book of Redemption. For me she was a heroine, even though she did not consider herself one. In a video made in honor of her 90th birthday called “A Life Story of Wisdom, Learning and Innovation,” she said, “I have no principles … I have ideals”, to their light she walked and lit the way for us, in hope, faith and deeds that the world would be a little better place because she was here. We who merited, can testify that she succeeded. May we know how to continue on the path. May her memory be for a blessing.

Shabbat Shalom * שבת שלום

אין לי מה ללבוש! מאז ימי גן עדן אנחנו מתלבטים מה ללבוש. עבור הכהן הגדול בפרשת השבוע, תצוה, מדובר בהפקה לא קטנה עם 8 פריטי בגדים שהוא אמור ללבוש בעת שירותו במשכן ובהמשך, בבית המקדש.

I have nothing to wear!! Ever since the days of the Garden of Eden, we struggle with what to wear. For the High Priest in this week’s Torah portion, Tetzave, it is quite a production with 8 pieces of garments he was to wear when serving in the Tabernacle, the Mishkan and later, in the Temple.

נשאלת השאלה, מכיוון שהקב”ה יכול היה לעשות הכל, מדוע נוצרו בני אדם ללא פרווה? זה היה מועיל לי במיוחד כשגרתי בחורף של ניו יורק… ואף על פי כן, גם במקומות שבהם מזג האוויר מושלם, אנחנו, בני האדם, עדיין לובשים משהו, אפילו אם מינימלי.

The question is, since G-d could have done anything, why were humans created without a fur? This would have been incredibly useful for me while living in NY… and yet, even in places where the weather is perfect, we (humans) still wear something, if minimal.

בהתחלה, אדם והאישה היו עירומים. לא הייתה בושה ולא צורך בכיסוי. אחר כך הם הכינו לעצמם חגורות של עלי תאנה, ובהמשך קבלו מהקב”ה “כותנות עור” (בראשית ג:כא) לפני היציאה מגן עדן, יש אומרים, במקום לבוש ה”אור” שהיה להם עד כה.

In the beginning, the Man and the Woman were naked. There was no shame and no covering was needed. Then they made for themselves belts of fig leaves, and later on, received from G-d “garments made of skin (or leather)” (Genesis 3:21), before leaving Gan Eden, some say, given to them by G-d instead of the “light” covering they had so far (in Hebrew, “or” is both leather and light, spelled differently).

כמה מהמילים בעברית עבור לבוש קשורות לבגידה. השורש ב.ג.ד עשוי מהאותיות הרצופות ב.ג.ד. איפה האלף? האלף הדוממת שלעיתים מייצגת את “מכתב אלוהים” שקטה, מוסתרת. הרב הירש מחבר בין השורש ב.ג.ד ל-פ.ק.ד שאותו הוא מגדיר כ”להשקיע במטרה או באחריות”. מהשורש הזה אנחנו יוצרים את המילה פקודה, ומפקד. לחילופין, אם אדם לא ממלא את אחריותו, כגון חייל ש”נוטש” את הבסיס, הוא יקרא “נפקד”, שנעדר ממילוי מינויו. גם המילה “מעיל” קשורה למעילה, רמאות, ולבוש – לשורש של המילה בושה. הלבוש שלנו יכול לעזור לנו להיות ולהבליט את מי שאנחנו, כמו גם להסתיר ולהציג קליפה מזויפת.

Interestingly, a few of the Hebrew words for clothing, have to do with betrayal: ב.ג.ד. – begged – is unique as it is made of the three consecutive letters: ב.ג.ד. bet, gimmel, dalet, the 2nd, 3rd & 4th letter of the Hebrew alphabet. Where is the first, the alef? The silent alef, which is often “G-d’s letter”, is silent, hidden. Rav Hirsch connects ב.ג.ד. b.g.d. with פ.ק.ד. p.k.d, which he defines as “invest with purpose or responsibility”. From this root we create פקודה “pkuda”, an order or army command; and מפקד mefaked, a commander. Alternatively, if one does not fulfill their responsibility such as a soldier who “ditches” base, s/he will call נפקד “nifkad”, absent from fulfilling his appointment. The word “me’il” for coat, is connected to the word “me’ila”, cheating, deception, and “levush”, clothing, to “busha”, embarrassment. Our clothing can help us be and express who we are, as well as show a phony covering.  

בשנה שאינה מעוברת, פרשת תצווה נקראת סמוך לפורים, ומזכירה לנו את האורות והצללים במגילת (מלשון גילוי) אסתר (…). השנה, פורים מתעכב עוד חודש, אך ביום שלישי נוכל לחגוג “פורים קטן”. אין ממש מנהגים מיוחדים לפורים קטן, מלבד שמשמיטים את קטעים “עצובים” יחסית (תחנון ווידוי) המזכירים חטאים ועוונות. יש שעורכים משתה ושמחה גם בפורים קטן, ויש שלא נוהגים כך, אבל אפשר וכדאי להרבות קצת בסעודה. והעיקר, לחשוב… מה נלבש לפורים???

When it’s not a leap year, the Torah portion of Tetzave is read near Purim, reminding us the lights and shadows of the Megillah (related to “revelation”) of Esther (“hidden”). Purim is still a month away, but on Tuesday we can celebrate “Purim Katan”, a small Purim. There are no real customs except dropping some sadder parts of the daily prayer. Some hold a feast and some don’t, but it is possible to have a little larger meal, and mostly, start thinking, what should we wear for Purim???

Shabbat Shalom **** שבת שלום

רק פרק אחד מוקדש לבריאת העולם, לעומת ארבע (4!) פרשות שונות העוסקות בהיבטים שונים של בניין המשכן, מעין אוהל-בית-כנסת נייד שניתן להקים, לפרק, לקפל, להעמיס על עגלות על פי הצורך, ולקחת למקום הבא. ולמה כך? אולי מפני שבריאת העולם היא לא משהו שאנחנו עוסקים בו ישירות, אולי מפני שהבריאה היתה לפני הגעתו את האדם לעולם ולא ממש היינו שם, ואולי מפני שאנחנו יכולים לראות, לגעת, להרגיש ולחקור את העולם שסביבנו ולקבל מספיק מידע כדי להבין אותו (או לפחות, להבין מספיק בשביל ההישרדות שלנו), אבל לגבי פיתוח ושימור מערכת היחסים לשנו עם הקב”ה, והבאת נוכחות אלוהית אל תוך חיי היומיום שלנו, שם קצת “פחות”. אנחנו מניחים, שאם התורה, הקמצנית כל כך במילים, נותנת לנו כל כך הרבה מידע על המשכן, כנראה זה מה שחסר לנו.

Only one chapter is devoted to the creation of the whole world, compared with four (4!) different Torah portions dealing with different aspects of the construction of the Tabernacle, a kind of portable synagogue-tent that can be erected, dismantled, folded, loaded on carts as needed, and taken to the next place. And why so? Maybe because creation is not something we deal with directly; maybe because creation took place before humans came into the world, and maybe because we can generally get enough information about the world through our senses to understand it (or at least, understand enough for our survival), but regarding the development and preservation of our relationship with G-d, and bringing the Divine presence into our daily lives, much “less” so. We therefore assume, that if the Torah, so stingy in words, gives us so much information about the Tabernacle, it’s because what it is about, we are missing.

הפרשות הבאות מלאות בפרטים מה לבנות, במה להשתמש, איזה גודל, ואיך לחבר את הכל ביחד. נשאלת השאלה, למה לא פשוט להגיד לאנשים, שחשוב לעשות מקום מיוחד לקב”ה? למה להשקיע כל כך הרבה זמן במידות המדויקות ורשימות החומרים? ובעצם, למה בכלל צריך בית לקב”ה? האין הוא “אינסופי”? מה, הקב”ה מתכוון “לגור” שם?

The upcoming Torah portions are full of details on what to build, what material to use, what size, and how to put it all together. The question arises, why not just tell the people, that it’s important to make a special place for G-d? Why spend so much time on the exact dimensions and lists of materials? In fact, why do we even need a “house” for G-d? Is He not “infinite”? What, God intends to “live” there?

נתחיל בראשון-ראשון:

על פי המסורת היהודית, נוכל לענות על השאלה בשאלה, ולשאול בחזרה, מה יקרה אם לא נקבל הנחיות מדויקות, אלא רק הנחיה כללית לבנות “בית לה'”?

Let’s start with first thing first:

According to Jewish tradition, we can answer our question with a question, and ask, what will happen if we don’t receive precise instructions, but only a general directive to build a “house for God”?

כל מי שהיה מעורב בפרויקט בניה כלשהו, בין אם זה בית כנסת או בית או אפילו שיפוץ, מכיר את התהליך. הלוך ושוב עם האדריכל, רעיונות וויכוחים כשכל אחד דוחף לרעיונות ה”יצירתיים” וה”נכונים” שלו: האם מבנה כזה צריך להיות מפואר? אולי דוקא פשוט? ממה יהיה עשוי? מה התקציב? אולי בכל זאת כדאי צבעים אחרים??

Anyone who has been involved in any construction project, whether it’s a synagogue or a home or even a minor renovation, knows how it goes. Back and forth with the architect, opinions and arguments as everyone pushes for their “creative” and “right” ideas: Should such a structure be magnificent? Maybe better if it’s simple? What will it be made of? What is the budget? Maybe, after all, we should try other colors ?

יתכן שהתורה לא כל כך סומכת עלינו שלבד זה “יסתדר” ויצא “נכון”, ויתכן גם שהיא מלמדת אותנו שיש כאן גם מקום לצניעות. לא לבנות לקב”ה משהו שיאדיר אותנו, אלא ישאיר מקום לשכינה.

Maybe the Torah doesn’t trust us that it will just “work out” and turn out “right”, and it’s likewise possible that it teaches us that there is room for modesty here. Not to build for G-d something that will glorify us, but rather, something that will leave room for the Divine. We also get an answer to the second question.

בהקשר זה אנו מקבלים גם תשובה על השאלה השניה. בפסוק שכמעט פותח את הפרשה נאמר: “וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם” (שמות כה:ח). אפשר לשים לב למילות היחס – “לי” לעומת “בתוכם”. תחבירית, היה צריך להיות ‘ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו‘! אבל אנחנו לא בונים מקום לקב”ה כדי שישכון “שם”, אלא כדי שישכון בתוכנו. העשיה שלנו למען הבאת השכינה, תביא אותה, לא אל בין הקירות, אל תוך בתינו, חברתנו, לבבנו. היא תזכיר לנו שהלוהים של בני ישראל אינו רחוק ומנותק מחיי היומיום, אלא כאן ואיתנו. המקדש (המשכן) הוא המקום בו מתאפשר המפגש בין הבורא לנברא. עד כה, הקב”ה נתן לנו את התורה מן השמים במהלך חד צדדי, מהלך שיכול להשאיר אותנו מתוסכלים ומנותקים. כאן נוצרת הזדמנות לשותפות ההכרחית למעמד קבלת התורה. אכן, מעין בריאת העולם מחדש.

In the verse that almost opens this portion, it is said: “And they shall make Me a sanctuary that I may dwell among them” (Exodus 25:8). We notice the prepositions – “to me” versus “among them”. Syntactically, it should have said, “and they shall make me a sanctuary and I will dwell in IT’! But we do not build a place for G-d to dwell “there”; rather, to dwell within us. Our actions for bringing the Divine, will bring it, not into the walls. It brings it into our homes, our society, our hearts. It will remind us that the G-d of the Children of Israel is not far away and detached from our daily life, but is here and now, with us. The Temple (Mishkan) is the place where a encounter between the Creator and the created is possible. So far, G-d has given us the Torah from heaven in a one-sided act, a move that can leave us frustrated and disconnected. Here an opportunity arises for the necessary partnership that goes along the Giving of the Torah event. Indeed, a kind of re-creation of the world.

במבנה הייחודי הזה לכל דבר יש משמעות. אחד החביבים עלי הוא ההוראה לגבי ארון הקודש, וכך נאמר: “וְהֵֽבֵאתָ֤ אֶת־הַבַּדִּים֙ בַּטַּבָּעֹ֔ת עַ֖ל צַלְעֹ֣ת הָאָרֹ֑ן לָשֵׂ֥את אֶת־הָאָרֹ֖ן בָּהֶֽם. בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים: לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ” (שמות כ”ה, יד-טו).

In this unique structure everything has meaning. One of my favorites is the instructions regarding the ark, and it is said: “Then insert the poles into the rings on the side walls of the ark, for carrying the ark. The poles shall remain in the rings of the ark: they shall not be removed from it” (Exodus 25:14-15).

הארון נבנה כך ששני ה”בדים”, אלו הם המוטות לנשיאה (וגם – לנסיעה) היו חלק בלתי נפרד ממנו, וזאת כדי שנוכל לקחת אותו איתנו למקום הבא גם כשאין התראה מראש. זה היה עניין מעשי: בכל עת יכול הקב”ה לצוות על העם לנוע הלאה, אבל זהו גם עניין רוחני מאז ועד היום: הארון, ובו התורה, תמיד מוכן לתזוזה. יש כאן משהו סמלי: זה אומר שכל אחד מאיתנו, כשירצה, יוכל לחזור ולמצוא את התורה, עדיין במקום שבו השארנו אותה. המוטות האלו מזכירים לנו שהתורה אינה תקועה בשום מקום וזמן, שהיא תמיד מוכנה, שם בשבילנו, מחכה בסבלנות עד שנחזור לשאת אותה איתנו.

The ark was built so that the two poles for carrying (and travel) were an integral part of it, so that we can take it with us to wherever we go, even when there is no – or little – advance notice. It was a practical matter: at any time G-d could command the people to move on, but it is also a spiritual matter from then on until today: the ark, containing the Torah, is always ready to move. There is something symbolic here: it means that whenever anyone of us will want to go back and find the Torah, it will be there, where we left it, ready to travel with us. These rods remind us that the Torah is not stuck anywhere and anytime; that it is always ready, there for us, waiting patiently until we return to take it along with us.

Shabbat Shalom- שבת שלום

For Herbrew – לעברית
https://hadarim.reali.org.il/%d7%a8%d7%a7%d7%a2-2/

Just last week, we stood at the foot of Mount Sinai, witnessing a fantastic audio-visual show that is hard to explain to this day, and here comes this week’s Torah portion, Mishpatim, and we fall into all sorts of minutia, small and challenging details… How can one explain that side by side there is such a divine, uplifting and wonderful event, describing the Giving of Torah, about which it was said that we could literally “see the voices”, followed, immediately, by practical details like slavery-related laws, what to do with a bull that gored another; someone who fell into a pit, bribery, shmita, kosher food, marriage, charity, compensation, theft, treatment of animals, loans, lost property, holidays, and more. And more.

How is that possible?

If we were only told of Mount Sinai, we might conclude that the Torah is heavenly and sublime, reserved for one-time grandiose events, inaccessible and irrelevant to our daily lives. On the other hand, if we were given only the laws of Mishpatim, we might think that the Torah is some variation on the Hammurabi Code, a legal codex that we could create with our own mind. If so, we may not need Gd, and there is no impediment to replacing certain laws or principles with others when it seems appropriate – maybe another day of rest? Another set of holidays? Another homeland?

But the Torah does not give up on either one. It asks us to hold on to two opposing ideas simultaneously.

Yes, it was amazing at the foot of Mount Sinai. Like a happy and thrilling wedding day; it’s an event we mention every day. But most relationships do not survive life just because of one party, fantastic as it may be. The next day there is laundry and dishes in the sink, and a long list of tedious and exhausting chores. True love is not built nor maintained from the occasional “wow” moment, but from the daily care for each other, from the small details. The Torah insists that we hold both, and this is its greatness: the fabulous combination of opposites, of heaven and earth, holiness and mundane: placing a bit of holiness inside the mundane and vice versa, creating a daily possibility for holiness.

This Torah portion includes some of the most famous statements, for example the verse: “eye for eye, tooth for tooth, hand for hand, foot for foot, burn for burn, wound for wound, bruise for bruise” (Exodus 21:24-25). This verse won quite a few interpretations, misinterpretations, ridicules, accusations… Our sages say, that the intention is monetary reimbursement for damages, rather than pulling out people’s eyes. How did they figure this? Possibly the accuracy of the whole verse allows this understanding. Since we have no way to estimate how much is someone’s eye worth for him, and whether it’s equal to the damager’s eye, the closest way would be monetary compensation, just as is done today.

Another well-known verse is “do not boil a goat in its mother’s milk” (Exodus 23:19) and quite a few jokes and interpretations have also been made on this one. But the question we can ask is, actually, why not? Of course, we can say that this is a “chok”, a law that has no apparent reason, and yet … after all, a goat is a kosher animal, and milk is also allowed. So what’s the problem? In addition, if the goat has already been slaughtered, what does it matter to it in what it is cooking?

Again, there are many explanations, and I will offer just one here. It can be said that even though we were allowed to eat (kosher) animal milk, there is a kind of robbery involved in this act. After all this milk was naturally not prepared for us but for the lamb, the calf or the goat. And the goat itself is a living creature, a creature with its own life and vitality. To take his life, it is no small matter. In order for us to eat this flesh, a kind of murder is committed! The Torah “compromises” and allows us eating meat, but it does so with great restrictions (in place, time, types of animals etc). It is possible that the verse is meant to limit our lust instinct and gluttony, letting us know, there is no room for greed and overzealousness. Consumption of one of these items (meat or milk) also involves a form of rebbery, but consuming both together, undermines our sense of humility and position in the world. We are not the owners of the Place, and we are not allowed to do just whatever we feel like. We are but temporary residents who are here “to guard it and to take care of it” (Genesis 2:5).

Shabbat Shalom – שבת שלום

It’s your yahrzeit, once again. 16 years and I still wonder if you’ll call, a bit too early for West Coast Sunday morning: ‘Did I wake you’, you ask, hesitating. ‘No, Ima, the phone rang’, I half joke, half annoyed every time with the same stupid line, not knowing how much I’ll miss it all.

יום השנה שלך היום. שוב. 16 שנה, ואני עדיין תוהה אם תתקשרי, קצת מוקדם מדי בבוקר יום ראשון של החוף המערבי: ‘הערתי אותך?’, את שואלת, מהססת. ‘לא, אימא, הטלפון צלצל’, אני חצי מתבדחת, חצי מתעצבנת כל פעם עם אותה שורה מטופשת, בלי לדעת כמה אתגעגע לכל זה.

On this morning of your yahrzeit, I sit in bed, dressed in your pjs I couldn’t throw away, your voice in my ears: ‘why you vearing this sh’mate t’ing? It doesn’t fit you; didn’t even fit me. I don’t t’ink I liked it when I was alive… Here, get yourself somet’ing more flattering; a woman has to take care of herself, and you’re not getting any younger, you know? So t’row avay all this junk; for vhat you keep my old stuff?

בבוקר יום השנה שלך, אני יושבת במיטה, לבושה בפיג’מה שלך שלא יכולתי לזרוק, המבטא שלך באוזני: ‘למה את לופשת את הסמרטוט הזה? זה לא מתאים לך; אפילו לא התאים לי. אני לא חושבת שאהבתי את זה גם כשהייתי בחיים… הנה, תקני לעצמך משהו קצת יותר… יותר, אישה צריכה לדאוג לעצמה, ואת לא נעשית צעירה יותר… אז תזרקי את כל הבלגן הזה; בשביל מה את שומרת את כ-ל הדפרים הישנים שלי?

I have your journals too, Imma, yes, see, there are disadvantages to going too fast… you didn’t give yourself and us any time to prepare… or did you want me to find them? I peeked but… it’s hard, they’re yours, privacy, it’s a thing, you know? I tease. Now she blushes. I know you peeked in mine. Yes, we had our share of arguments and disagreements as well.

יש לי גם את היומנים שלך, אמא, כן, יש חסרונות לזה שהחלטת ללכת בבת אחת… לא נתת לעצמך ולנו זמן להתכונן… או שרצית שאמצא אותם? הצצתי אבל… זה קשה, הם שלך, פרטיות, זה ענין, את יודעת? אני קצת עוקצת. עכשיו היא מסמיקה. אני יודעת שהצצת בשלי. כן, היו לנו גם לא מעט ויכוחים וחילוקי דעות.

Here’s one: it’s 1974. My mom, all excited, shares that we’ll be going to Europe in the summer and visit Germany; we’ll see Berlin, where my father was born, then Holland and tulips and museums and the Alps… she doesn’t mention the obvious, that she hasn’t been back to what was her homeland since she was 10, before WWII, and how complex this is for her… I just know I have a big summer ahead with friends and beach and parties, and tell her that she “can’t make me” and I’m never leaving Israel”, and that if she goes ahead with this stupid trip-plan, “I’ll run away from home”…

הנה אחד: 1974. אמא שלי, כולה נרגשת, מספרת לי שניסע לאירופה בקיץ ונבקר בגרמניה, נראה את ברלין, שם נולד אבי, אחר כך את הולנד, וצבעונים ומוזיאונים ואת הרי האלפים… היא לא מזכירה את המובן מאליו, שהיא לא חזרה למה שהיתה מולדתה מאז שהייתה בת 10, לפני מלחמת העולם השנייה, וכמה זה מורכב עבורה… אני רק יודעת שקיץ גדול לפני עם חברים וחוף-ים ומסיבות… אני אומרת לה שהיא “לא יכולה להכריח אותי” ואני אף פעם לא עוזבת את ישראל”, ושאם היא תמשיך עם תוכנית הטיול המטופשת הזו, “אני אברח מהבית”…

Other memories creep in too. I’m 5 or 6 years old, home sick. She stays with me. We play my favorite “jewelry store” game. She brings out her collection and lets me spread it on the blanket: Native Cherokee beads from her time in the US; earrings from Africa a relative sent; broken necklace of pearls my grandmother gave her, little trinkets she doesn’t tell me who gave her. She gives me her makeup, high heels and bathrobe, and I knock on the door, hearing her call, it’s ooppen, ooppen…

גם זיכרונות אחרים מתגנבים פנימה. אני בת 5 או 6, חולה בבית. היא נשארת איתי. אנחנו משחקות ב”חנות תכשיטים”, המשחק האהוב עלי. היא מוציאה את האוסף שלה ונותנת לי לפרוס אותו על השמיכה: חרוזי של הצ’רוקי מהזמן שהיתה בארה”ב; עגילים מאפריקה שהביא קרוב משפחה; שרשרת פנינים קרועה שסבתא שלי נתנה לה, ותכשיטים קטנים שהיא לא מספרת לי ממי קבלה. היא נותנת לי את האיפור שלה, נעלי העקב וחלוק הרחצה שלה, אני דופקת בדלת ושומעת אותה, פ-אתואח, פ-אתואח… …

But shopping isn’t really our thing. What she much rather do is go to bookstores and concerts, where sometimes I snooze my her side as she insists on keeping classical music in our life, and plays, even operas (oy, Ima….). And we do go on some crazy trips. Here we are, the three of us are walking up Masada’s Snake Trail at 5:00am to see the sunrise. We’re already “big”: my brother just celebrated his 8^th birthday, I am 9 and a bit.. We get there by public transportation, and so continue all the way to Sharm-El Sheik, the most southern tip of Sinai. We have Pesach seder in a hotel in Eilat, surrounded by strangers. Us kids have loads of fun, singing and banging the tables and running around. Only years later I understand her quest for independence and rejection of the pitiful gazes directed at us, having been widowed just a couple of years earlier, at 40 when my father died of ALS.

אבל קניות זה לא באמת הקטע שלנו. מה שהיא מעדיפה לעשות זה ללכת לחנויות ספרים ולקונצרטים, שם לפעמים אני מנמנמת על כתפה, כשהיא מתעקשת לשמור על מוזיקה קלאסית בחיים שלנו, והצגות בתיאטרון, ואפילו אופרות (אוי, אימא…). ואנחנו כן יוצאים לכמה טיולים מטורפים. הנה, שלושתנו הולכים במעלה שביל הנחש במצדה ב-5:00 בבוקר לראות את הזריחה, אנחנו כבר גדולים: אחי בדיוק חגג יום הולדת 8, ואני בת 9 וקצת… אנחנו מגיעים לשם בתחבורה ציבורית, וכך ממשיכים כל הדרך עד שארם-א-שייח, הקצה הדרומי ביותר של סיני. אנחנו עושים סדר פסח בבית מלון באילת, מוקפים באנשים זרים. לנו זה כף עצום. אנחנו שרים ודופקים על השולחנות ומתרוצצים סביב. רק שנים מאוחר יותר אני מבינה את השאיפה שלה לעצמאות וההתנגדות למבטים מעוררי הרחמים המופנים אלינו, לאחר שהתאלמנה רק כשנתיים קודם לכן, בגיל 40, כשאבי נפטר מ-ALS.

There are also weekly winter hikes on the Carmel trails, fresh after the rain; we’re coming back with a bagful of wild mushrooms and I learn to make soup, still my favorite food; and there are morning summer walks along the beach. It’s already November and the two of us swim past the waves, making our own long boat: you’re doing your backstrokes, while my hands are holding on to your toes…

ויש גם טיולי חורף שבועיים בשבילי הכרמל, רעננים אחרי הגשם; אנחנו חוזרים הביתה עם שקית מלאה אורניות, פטריות החורש, ואני לומדת להכין מרק, עדיין המאכל האהוב עליי; ויש טיולי בוקר בקיץ לאורך החוף. זה כבר נובמבר ושתינו שוחות אל מעבר לגלים, עושות סירה ארוכה ביחד: את בשחיית הגב שלך, והידיים שלי אוחזות בבהונות רגלייך…

And another picture falls from my memories: I have the opportunity to teach at a month long yoga teacher’s training course held in Bror Chayil, a kibbutz just north of Gaza. You come to visit even though it means more than 4 hours by bus, each way. On the way back, we walk you to the main road, some half a mile away. It’s sunny and hot and southern, the light’s glare in our eyes. Suddenly a 50’ish and stereotypically rough kibbutznik, drives by on a vespa. He stops near us: I can take one of you, he says. He looks at you, ‘come, hop on’, he pats the back seat, ‘and hold me tight’. You pull your flowery summer dress a bit back, stretch your legs and climb on. You place your sunglasses style Sophia Loren, wave goodbye, and send kisses, your hair fluttering in the wind and your arm clutched around the vespa knight, as you ride into the sunset…

ותמונה נוספת נופלת מאלבום זיכרונותי: אני מקבלת הזדמנות ללמד בקורס מורים ליוגה בן חודש שנערך בברור חיל, קיבוץ מצפון לעזה. את באה לבקר למרות שזה אומר יותר מ-4 שעות באוטובוסים, לכל כיוון. בדרך חזרה, אנחנו מלווים אותך לכביש הראשי, במרחק של כחצי מייל משם. שמש וחום ודרומי, הבוהק בעיניים. פתאום עובר קיבוצניק כבן 50 מחוספס באופן סטריאוטיפי, על וספה. הוא עוצר לידנו: אני יכול לקחת רק אחד מכם, הוא אומר, מסתכל עליך, ‘בואי, תעלי לכאן’, הוא טופח על המושב האחורי, ‘ותחזיקי אותי חזק’. את מושכת קצת את שמלת הקיץ הפרחונית שלך לאחור, מותחת רגליים ומטפסת על הוספה. את מניחה את משקפי השמש שלך בסגנון סופיה לורן, מנופפת לשלום ושולחת נשיקות, השיער שלך מתנופף ברוח וזרועך לופתת את אביר הווספה, בזמן שאת רוכבת אל עבר השקיעה…

Today 16 years ago, it was also a sunny winter day, the lush Carmel bursting with colorful flowers. “She got the death of the righteous, mitat tzadikim”, said the Hevre Kadisha lady to me as she finished preparing the body for burial. “Your mother, yes? What a beautiful woman”, and I thought, ‘lady, you should have seen her sparkly green eyes’.

היום לפני 16 שנה גם היה יום חורף שמשי, הכרמל היפיפה פורח בפרחים צבעוניים. “מיתת צדיקים”, אמרה לי האשה מ”חברה קדישא” כשסיימה להכין את הגופה לקבורה. “זו אמא שלך, כן? איזו אישה יפה”, ואני חשבתי לעצמי, ‘גברת, לו רק ראית את העיניים הירוקות הנוצצות שלה’.

:לדרוש אלוהים – משהו לפרשת יתרו: בעברית בקישור למרכז חדרים כאן:

Six Torah portions out of 54 a are named after someone, one woman (Sarah) and 5 men. One of them is Jethro, Yitro, A Midyanite priest, an eternal spiritual seeker and Moses’ father-in-law. Of all the Torah portions, our sages, perhaps with a smile, chose to name the one Torah portion in which we learn about the Giving of the Law and “The” Ten Commandments, after him. Perhaps it happened “by coincidence”, and perhaps they wanted to ensure that davka here, when we’re taught the particular, we are also reminded of the universal in our Torah.

The Torah portion opens with this description: “Jethro priest of Midian, Moses’ father-in-law, heard all that God had done for Moses and for Israel His people, how Hashem had brought Israel out from Egypt… (so) Jethro, Moses’ father-in-law, brought Moses’ sons and wife to him in the wilderness, where he was encamped at the mountain of God” (Exodus 18:1-5). The commentators are divided: what did Jethro hear and when did he come? Rashi claims that he heard about “the parting of the Sea of Reeds, and the war of Amalek.” Ibn Ezra disagrees and claims that “he came in the 2^nd year, after the Tabernacle… which must be after the Giving of the Torah”.

The truth is that we don’t have to take sides. Either way, there is no Giving of the Torah without Jethro, and there is no Jethro without the Giving of Torah! By combining the Torah portion and its name, our sages taught us one of the cornerstones of our existence and its vision: it’s true that we are called “a people who will dwell alone”, and indeed we have an important and huge need to examine who we are as a people, on our own. But this cannot be done independently from the world. Part of who we are depends on successful cooperation with the other nations, so much so, that if we don’t succeed, everything, perhaps, would have been in vain..

When Jethro watches Moshe judge alone the people day in and day out, he immediately begins giving Moses some advice: ““The thing you are doing is not right; you will surely wear yourself out, and these people as well. For the task is too heavy for you; you cannot do it alone…. Now listen to me… (Exodus 18:17-23) Jethro goes on to explain Moses how build a stable, proper justice system.

We usually accept Jethro’s advice as wise, coming from a caring place as well as experience in managing and organizing a community, but we must also dare and ask, is it not a bit chutzpadik to tell the “man of God”, who is in daily contact with Hashem, what to do and how to lead His people? The answer to this is that Jethro may have seen himself as the one who raised and educated Moses. If so, for him, while Moses is in charge of the Children of Israel, it is Jethro who is in charge over Moses, and hence, has authority over all the people!

Managing our relationship with world leaders, has been a challenge ever since. Moses here, gives us a good example of how to do this gently and tactfully, while being accepting and also putting boundaries together. On the one hand, he accepts Jethro’s advice, which is good advice in itself (although there is no doubt that Moses, who grew up in Pharaoh’s palace and was exposed to running a large empire, can come to the same conclusions on his own). On the other hand, there is a great chidush (newness) here, which Jethro may not recognize, and which must be protected.

So far, the journey that began with the Exodus from Egypt and the departure from the House of Bondage, has been directed to one goal: the return home, to the Land of our Forefathers & Foremothers (or four-mothers? jk!). Now, at Mount Sinai, this journey takes on another layer: the Torah, its laws and commandments. Suddenly it turns out that the One who created the world and brought us out of Egypt, also cares about how I do business, give charity, treat my family, plow my plot, tie my shoes, make myself coffee on Shabbat… of every detail in my life… Moses’ critical insight is that the people do not come to him merely to solve their personal problems, but to “inquire of G-d” (Exodus 18:15). Perhaps the question of ‘what and how to do’, should be conducted vis-à-vis the Divine in our life.

Shabbat Shalom – שבת שלום

. משהו חדש! לשמחתי, הבלוג שלי על פרשת השבוע בעברית, מתפרסם גם באתר של מרכז חדרים, חיפה

כנסו כאן:
https://hadarim.reali.org.il/%d7%a8%d7%a7%d7%a2-2/

This week’s Torah portion, B’shalach, begins with the Children of Israel leaving Egypt after the long slavery and the Ten Plagues. They find themselves chased by Pharaoh and his chariots; then they finally reach the Sea of Reeds, where a miracle is performed for them – the sea splits in two and the children of Israel pass on dry land. For meritting the great miracle, they sing the song of the sea. They continue their journeys in the desert, receiving the manna from heaven, and his slav, a kind of fowl, following their complaints of hunger. In Mara they lack water, and Moses strikes the rock. Finally, Amalek attacks Israel “from behind.” Moses raises his hands up, supported by Aaron and Hur, and the Children of Israel win their war.

This section is usually called near Tu B’Shvat, knick-named ‘the birthday of the trees’, which this year is celebrated this coming Monday, January 17, 2022. Coincidentally, or not, a tree also appears in our parsha. And so we read (Exodus 15:23-25):

They came to Marah, but they could not drink the water of Marah because they were bitter; that is why it was named Marah (literally “bitter”). And the people grumbled against Moses, saying, “What shall we drink?” So he cried out to Hashem and Hashem directed him to a piece of wood; he threw it into the water and the water became sweet…

For three days the Children of Israel went without water. We’re having a hard time getting through just one day like this! And here, after a course of three days, wow, what a beauty, water! But the greater the joy, the greater the disappointment. The Children of Israel fill their vessels, expecting that first sip after days of walking in heat and thirst, but they immediately realize the mistake: the taste of water is bitter as wormwood. What to do?

Now Moses could say, ‘Oh really, so the water is a little bitter, so what? What can I do’… or alternatively, blame them: ‘Why are you complaining again?’ And preach: ‘Bitter water is good for you! It builds a strong character! You will learn to be thankful for the gifts of the good God ‘… but instead, God instructs Moses to throw a tree into the water, which causes the bitter water to turn sweet.

Ibn Ezra, one of the famous commentators during the Golden Age in Spain who also dealt with mathematics, astrology and astronomy (1092-1164, and after whom the Abenezra Crater on the moon was named!) wrote that “this is the tree we did not know what it was. It was a pure miracle” … indeed our sages discussed at length the question, what kind of tree was it? Maybe an olive, a pomegranate, a willow, a fig tree? But they all agreed that it was a bitter tree. Midrash Tanchuma (complied in Israel in the 9^th century) tells:… Moses thought G-d will tell him to throw in some honey or a (sweet) dried fig, which would sweeten the water, but G-d said, ‘Moses, my ways are different form yours. Now you need to learn, as it is written, “and he directed him”, not, he showed him, but directed, relating to the verb to teach, as teaching Moses of Hashem’s ways.

It turns out that there is not only a need to sweeten the water (since the water could have been sweet in the first place!), but also an educational moment. What is the meaning of the commentary? Beyond what we have seen so far, about the miraculous  in our lives, about G-d Almighty who can do anything, and about the fact that from something bitter can come out something sweet, if we read the verse again: because they were bitter, we realize that “they” possibly addresses the Children of Israel themselves! That is, the children of Israel could not drink the water, because they, the Children of Israel, were the ones who were bitter!.

In the transition from slavery to freedom then and now, there are many challenges. Some depend on external forces, such as an Almighty who subdues the world’s most powerful nation with miraculous sings and wonders. But, we cannot really go out to freedom without a consistent and dedicated inner work that will free us from the bitterness within us.

Shabbat Shalom!

After the declaration of the new month, come the instructions for the Exodus. Among them, this (Exodus 12:22-23):

Take a bunch of hyssop, dip it in the blood that is in the basin, and apply some of the blood that is in the basin to the lintel and to the two doorposts. None of you shall go outside the door of his house until morning. For when the LORD goes through to smite the Egyptians, He will see the blood on the lintel and the two doorposts, and the LORD will pass over the door and not let the Destroyer enter and smite your home.

אחרי הכרזת החודש החדש, מגיעות ההוראות ליציאת מצרים. ביניהם זה (שמות יב, 22-23):

וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר׃ וְעָבַ֣ר ה’ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח ה’ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף׃

So first, ichs. Second, seriously?? G-d needs to see a marking to know to pass over my door? Do I really need to hang a sign for G-d almighty who just smote the Egyptians, the greatest nation around back then, to know I live here??

אז קודם כל, איכס, ושנית, ברצינות?? אלוקים צריך לראות סימון כדי לדעת לפסוח מעבר לדלת שלי? אני באמת צריכה לתלות שלט כדי ש”ה”אלוהים, זה שהרגע הביס את מצרים, האומה החזקה ביותר דאז, ידע שאני גרה כאן??

Yes. And no…. Of all events, the Exodus from Egypt is one time when we had to do as little as possible – stay out of the way and don’t go outside (sounds familiar…). During all other redemptions, we had to get out, fight and struggle. And yet, doing little, when appropriate, is ok; doing nothing at all? turns out, it’s not an option.

כן. ולא. מכל האירועים, יציאת מצרים היא הפעם האחת והיחידה שהיינו צריכים לעשות כמה שפחות – להסתגר ולא לצאת החוצה (נשמע מוכר…). בכל שאר הגאולות, היינו צריכים לצאת להילחם ולהיאבק. ובכל זאת, נראה שלעשות מעט – יתכן, כשזה הדבר הנכון והמתאים. לעומת זאת, לא לעשות כלום בכלל? מסתבר שזו לא אפשרות.

The Exodus of the people from Egypt was already “in place”. Everything was set. It was happening. The thing we longed for, for so long, is happening now!! — as a national occurrence. As individuals? still, each and every one of us has to make a choice: to go or not to go? To be or not to be?

יציאת בני ישראל ממצרים כבר הייתה “במקומה”. הכל נקבע. זה כבר ממש קורה. הדבר אליו ייחלנו, כל כך הרבה זמן, הוא כאן ועכשיו!!— כן, כהתרחשות לאומית. אבל כיחידים? כיחידים, אנחנו עדיין צריכים לבחור: ללכת או לא ללכת? להיות או לא להיות?

That’s that marking on the door; my little effort; my getting up and taking responsibility. It’s been months of Ten Plagues. One day, the river turned red-blood; the next, there were frogs…. I’ev seen it all. I have all the proofs. And still, I’m scared. I’m waiting by the window: maybe someone will decide for me, just come and get me? but it’s impossible to be forced out of Egypt. Even here. Maybe especially here. I do have a choice. I have a voice. It’s softer and quitter and hesitant. And still, that’s my only strength. I don’t know what will be. No promises me that everything will be alright. And I get up, and take the bunch of hyssop, because, in Egypt, I am not staying.

זהו הסימון על הדלת; המאמץ הקטן שלי, לקום ולקחת אחריות. כבר עברו עשר מכות. יום אחד, היאור הפך לדם, יום אחד היו צפרדעים… ראיתי כבר הכל. יש לי את כל “ההוכחות”, ועדין. אני חוששת. אני מחכה ליד החלון: אולי שמישהו יחליט בשבילי, פשוט יבוא ויקח אותי? אבל אי אפשר להגרר ממצרים בעל-כורחי. אפילו כאן. אולי דוקא כאן, יש לי ברירה. יש לי קול. הוא נחלש ומפוחד ומהסס. ועדין, זה הכוח היחידי שיש לי. אני לא יודעת מה יהיה. אף אחד לא מבטיח לי שהכל יהיה בסדר. ואני קמה ולוקחת את אגודת האזוב, כי אני, במצרים, לא אשאר.

Shabbat Shalom – שבת שלום!