Torah & more… תורה ועוד

Once a year the High Priest would enter the holy of holies in the Temple, and there, say a prayer for the People of Israel, so we learn in this week’s daf yomi. We might think that he would stay there for a long while; finally! An opportunity to be alone soooo close to the Divine. But, if he stayed there for too long, the people might worry about him, and of all days, this is not the day to concern them with the possibility that something (bad) happened to him. He would utter a short prayer and come out again. What was his prayer? What would we say if we were in this high spot?? Maybe ask that the Messiah come; or, maybe, ask that there will world peace; or, may-be, that everybody will be “nice” and “kind” and “spiritual”… The high priest said just this:

פעם בשנה הכהן הגדול היה נכנס לקודש הקדשים שבבית המקדש, ושם, אומר תפילה לעם ישראל, כך אנו למדים בדף היומי השבוע. היינו יכולים לחשוב שהוא יישאר שם זמן רב; סוף כל סוף! הזדמנות להיות לבד כל כך קרוב קרוב לאלוהים. אבל אם הוא יישאר שם יותר מדי זמן, האנשים עלולים לדאוג לו, ומכל הימים, זה לא היום להפחיד את העם עם האפשרות שמשהו (רע) יקרה לו. לכן, היה משמיע תפילה קצרה ויוצא שוב לעם. מה הייתה תפילתו? מה היינו אומרים אם אנחנו היינו במקום הגבוה הזה?? אולי נבקש שהמשיח יבוא; או, אולי, נבקש שלום עולמי; או, אולי, שכולם יהיו “נחמדים” ו”טובים “ו”רוחניים” … אבל הכהן הגדול רק את המילים הבאות:

“May it be Your will Hashem our G-d and G-d of our forefathers, that this upcoming year will be on us and all your people Israel wherever they are, rainy if it was going to be dry; and let the prayers of the travelers not enter before you regarding the rain, while the rest of the world needs it; and may your people Israel not need each other and no other nation for their sustenance. May it be a year that no one would miscarry, and let the trees of the field bear their produce; and may governance not depart form the tribe of Judah”

“יהי רצון מלפניך ה’ אלוהינו ואלוהי אבותינו. שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו. ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר. שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה. ושיתנו עצי השדה את תנובתם ולא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה”^[5].

Not one word of “spirituality” but rather, fruits – of the womb and the trees; sustenance and rain at its time. The word for rain, by the way, geshem, is related to fulfilment, hitgashmut. Everything the high priest is asking for, is all for the people to be physically well. The idea is that without physical wellness, we can’t be spiritually well either. And, that we have to come to Hashem through the physical world, not by being close in a spiritual cave.

לא מילה אחת של “רוחניות” אלא, פירות – של הרחם ושל העצים; פרנסה וגשם בזמן. המילה גשם, הלוא קשורה להגשמה והתגשמות. כל מה שהכהן הגדול מבקש, זה שהעם יהיה בריא פיזית. הרעיון הוא שללא בריאות גופנית, אנחנו גם לא יכולים להיות בריאים מבחינה רוחנית. ועוד, שעלינו להגיע לה’ דרך העולם הפיזי, ולא על ידי היותנו תקועים באיזה מערה רוחנית.

All this is somehow connected to this week’s Torah portion, where we encounter the spies and their mixed-up report about the Land which causes the 40-year delay in the desert. When we read it, we think we could have / would have done better, but maybe, we should first try to understand what are they scared of? Yes, I know, giants, walled cities and all. But they are going with G-d! who cares about all this? What they are worried about might be something much deeper. In the Land, they’ll have to be grounded; they will have to work on their relationship with Hashem through being settled on the Land; through growing trees, veggies, through having – or lacking – rain, and all this was beyond what they could do at that point. We who read it now, might want to go easy when criticizing them. Meeting G-d in the most physical parts of our life, is still, quite challenging.

כל זה קשור איכשהו לפרשת השבוע, שבה אנחנו פוגשים במרגלים ובדיווח המבולגן שלהם על הארץ, שגורם לעיכוב של 40 שנה במדבר. כשאנחנו קוראים את זה, אנחנו חושבים שאנחנו, אולי היינו יכולים לעשות טוב יותר, אבל אולי קודם ננסה להבין, מה קרה שם, ממה הם מפחדים? כן, אני יודעת, דובר על ענקים, ערים מוקפות חומה, והכל. אבל הרי הם הולכים עם אלוהים! למי אכפת מכל זה? מה שהם מודאגים ממנו עלול להיות משהו הרבה יותר עמוק. בארץ הם יצטרכו להיות מקורקעים; הם יצטרכו לעבוד על מערכת היחסים שלהם עם אלוהים דרך התיישבות בארץ; דרך גידול עצים, ירקות, דרך הנוכחות או חוסר גשם וכל זה היה מעבר למה שהם יכלו לעשות באותה נקודה. אנחנו, שקוראים עליהם עכשיו, אולי נרצה להקל קצת בבקורת עליהם. האתגר של לפגוש את אלוהים במקומות הכי פיזיים בחיינו, עדין, לא פשוט.

Shabbat Shalom *** שבת שלום

Where is the line between complaining and communicating one’s pain? The dictionary defines complaining as “express dissatisfaction or annoyance about something; state that one is suffering from (a pain or other symptom of illness)”, all things that seem “ok” to do, especially in a world of “being open about one’s feelings” and “sharing what’s going on with me”… and yet, “complaining” has a bad rap.

איפה הקו בין להתלונן ולתקשר כאב? במילון מגדירים תלונות כ”ביטוי של אי שביעות רצון או מטרד ממשהו; להגיד שאדם סובל (כאב או תסמין אחר של מחלה) “, הכל הדברים שנראים “בסדר” לעשות, במיוחד בעולם של “להיות פתוחים לגבי רגשות” ו”לשתף מה קורה איתי” … ו ובכל זאת, ל”תלונה” יש שם רע.

In this Torah portion, we encounter the Children of Israel complaining. The scene often evokes a chuckle: look at “them”, “they” are complaining, again, nu, nu, nu… they just got out of Egypt and already… how ungrateful!

בפרשת השבוע הזו, אנו פוגשים את בני ישראל מתלוננים. הסצינה לעיתים קרובות מעוררת צחקוק: ‘תסתכלו “עליהם”,”הם” מתלוננים, נו, נו, נו … הם רק יצאו ממצרים וכבר … כמה חסרי הכרת הטוב’!

But, before we point any fingers at “them”, let’s rethink this: The Book of Numbers has 10 Torah portion; 36 chapters and if I did the math correctly, 1,288 verses. Let’s say that they complained in every verse, every day (which they did not-)… this gives us 42 months i.e. about 3.5 years of complaining once a day… what about the rest of the 36.5 years in the desert?? I can’t help think about us in these situations… How long can we go without complaining?? Oh, if we could cut it down to only once a day! To only 20 times, if that much, in 40 years!

אבל לפני שנצביע “עליהם”, בואו נחשוב על זה מחדש: בספר במדבר יש 10 פרשיות; 36 פרקים ואם עשיתי את המתמטיקה נכון, 1,288 פסוקים. בואו נגיד שהם התלוננו בכל פסוק, בכל יום (מה שהם לא-) … זה נותן לנו 42 חודשים כלומר כ -3.5 שנים של תלונות פעם ביום … מה עם שאר 36.5 השנים במדבר ?? אני לא יכולה שלא לחשוב עלינו במצבים האלה … כמה זמן נוכל ללכת בלי להתלונן ?? אה, הלוואי שנוכל לקצץ את מסת התלונות שלנו לרק פעם אחת ביום! עד 20 פעמים בלבד, אם היו כל כך הרבה, במשך 40 שנה!

I think they complain very little and that when they do, we should not dismiss it, but look at it and try to understand what just happened the moment right before. In this case, the last thing that happens before the complaints are the festive preparations and more celebratory statements for the Beginning of the journey; And then… complaints… !!

אני חושבת שהם מתלוננים מעט מאוד וכי כאשר הם עושים זאת, אנחנו לא צריכים לזלזל בזה, אלא להסתכל ולנסות להבין מה קרה ברגע ממש לפני. במקרה זה, הדבר האחרון לפני התלונות הן כל ההכנות החגיגיות למסע, ואז….

Let’s zoom in a little more and see the flow of the verses (end of chapter 10, beginning of 11):

בואו נראה יותר בפרוטרוט את השתלשלות הפסוקים (סוף פרק 10 ותחילת פרק 11):

וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר ה’ דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַאֲר֨וֹן בְּרִית־ה’ נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה׃

And they marched from the mountain of the LORD a distance of three days. The Ark of the Covenant of the LORD traveled in front of them on that three days’ journey to seek out a resting place for them;

וַעֲנַ֧ן ה’ עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנׇסְעָ֖ם מִן־הַֽמַּחֲנֶֽה׃         

and the LORD’s cloud kept above them by day, as they moved on from camp.

׆ וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ׀ ה’ וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃

When the Ark was to set out, Moses would say: Advance, O LORD! May Your enemies be scattered, And may Your foes flee before You!

וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה ה’ רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ׆ 

And when it halted, he would say: Return, O LORD, You who are Israel’s myriads of thousands!

וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאׇזְנֵ֣י ה’ וַיִּשְׁמַ֤ע ה’ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ ה’ וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה׃

The people took to complaining bitterly before the LORD. The LORD heard and was incensed: a fire of the LORD broke out against them, ravaging the outskirts of the camp.

What on earth happened?! They were three days away from their destination!! Three days! Let’s say, they are feeling bad, there was no meat, and the complaint is real! Can’t we hug our “children”and promise them we’ll make it up in just 3 days with lots of milk and honey, reassure that for now, we have manna, and water, and we’ll be ok?!

מה לכל הרוחות קרה ?! הם היו במרחק שלושה ימים מהיעד!! שלושה ימים! נגיד שהם מרגישים לא הכי, ואין בשר, והתלונה אמיתית! האם אנחנו לא יכולים לחבק את “הילדים” ולהבטיח להם שנשלים את זה בעוד סה”כ 3 ימים עם הרבה חלב ודבש, ולאשר להם שבינתיים יש לנו את המן והמים, ויהיה בסדר?!

But a careful read reveals that they are not complaining about “something”; they are – complaining. Paul Simon said (rather, sang), “you know, the nearer your destination, the more you’re slip slidin’ away”… The Children of Israel are not complaining in spite of how close they are to the Land, but –because of it!!

אך קריאה מדוקדקת מגלה שהם אינם מתלוננים על “משהו”; הם – מתלוננים. פול סיימון אמר (יותר נכון, שר), “אתה יודע, שככל שהיעד שלך קרוב יותר, אתה מחליק יותר” … בניי ישראל לא מתלוננים למרות שהם קרובים לארץ, אלא – בגלל!!

Turns out, there is something more terrifying than failure, and that is… success. Of course, this is usually not conscious and it gets us what we – not knowingly – want, or better, fear. Likewise, the Children of Israel, being so close to achieving their journey’s goal, start doing things that sabotage its full accomplishment, thereby, not yet entering the Land. They hang it on, well, anything, telling Moses they lack this and that, when what they really lack is self-confidence, a conviction; a “raison d’etre”, ingredients without which any journey is impossible. The Midrash tells us on the opening verse here, “And they marched from the mountain of the LORD”… noticing the word “from”, that rather than going “to”, they “ran away like a child running away from school / Torah learning” (Shabbat 116:a).

מסתבר, שיש משהו יותר מפחיד מכישלון, וזה … הצלחה. כמובן, זה בדרך כלל לא מודע, וזה נותן לנו את מה שאנחנו – לא ביודעין – רוצים, או יותר נכון, מפחדים ממנו. כך גם, בני ישראל, כשהם כל כך קרובים להשגת מטרת המסע שלהם, מתחילים לעשות דברים שמחבלים בהישג הגדול שלהם, וכך, עדיין לא נכנסים לארץ. הם תולים את זה ב… ובכן, כל דבר, ואומרים למשה שהם חסרים את זה ואת זה, כאשר מה שחסר להם באמת הוא ביטחון עצמי, אמונה, ו”מניע” מרכיבים שבלעדיהם מסע בלתי אפשרי. המדרש אומר לנו על פסוק הפתיחה כאן, “ויסעו מהר ה'” … שאות היחס “מ” במקום ללכת “אל” שהם זה מרמז “שנסעו מאחרי ה’ כתינוק הבורח ליבטל מדברי תורה”, כלומר, ברחו כמו ילד הבורח מבית הספר (שבת 116: א).

This may sound far, but I could not help thinking of this situation in the desert, in light of the recent events in Israel. We barely recovered from the awful – and as of yet, still unexplained and I dread its explanation – tragedy in Mt. Meron, and we are already dealing with rockets from outside, and an interior war from within on a couple of fronts. And we debate and wonder, what to do, if to do, are we surprised, angry, who’s fault it is and on and on… and I wonder, have we too, forgotten the course of our journey? Do we think that just because there’s high-tech and cherry-tomatoes and sprinklers and high-rises along lovely, red-roofed houses that we’ve almost “made it”? Do we believe that we are in the Land and need to be here, to run away “from”, or do we still have that conviction, the knowledge of why we came here, of all places and not anywhere else, and what we got “to” do?

לא יכולתי שלא לחשוב על המצב הזה במדבר, יחד עם האירועים האחרונים בארץ. בקושי התאוששנו מהטרגדיה האיומה – והעדיין, לא מוסברת שאני חוששת עד מאד מההסבר – בהר מירון, ואנחנו כבר מתמודדים עם רקטות מבחוץ, ומלחמת-פנים מתוך בכמה חזיתות. ואנחנו מתלבטים ותוהים, מה לעשות, אם לעשות, איך אנחנו מרגישים, האם אנחנו מופתעים, כועסים, מי אשם וזה ועוד ועוד … ואני תוהה, האם גם אנחנו שכחנו את מהלך המסע שלנו? האם אנו חושבים שרק בגלל שיש הייטק ועגבניות שרי וממטרות ורבי קומות לצד בתים קטנים עם גגות אדומים שכמעט “הגענו”? האם אנו מאמינים שאנחנו בארץ, וצריכים להיות בארץ, כדי לברוח “מ”, או שעדיין יש בנו את האמונה, הידיעה הזו מה ולמה הגענו דוקא לכאן, ומה יש לנו “לעשות”?

…. After the airport opening, the next best thing about Covid “ending” (or at least being placed into remission) is the return of Israeli dancing. For years, I heard the music, mouthing the words, often with tears in my eyes, dreaming of being back “in the Land”… Now, with each tune, I think of my friends overseas around the circle, and places far away…. Am I too “losing it” now that I’m back here?

… לאחר פתיחת שדה התעופה, הדבר הבא הכי טוב עם סיום הקורונה (או לפחות הרמיסיה שלה) הוא חזרת החוגים לריקודי-עם. במשך שנים שמעתי את המילים, ממלמלת אותן תוך כדי ריקוד, לעיתים קרובות בדמעות בעיני, חולמת לחזור “לארץ”… עכשיו, עם כל מנגינה, אני חושבת על החברים שלי מעבר לים סביב המעגל ומקומות רחוקים… האם גם אני “מאבדת את זה”, עכשיו שאני שוב כאן?

I know you’ll smile but davka Israeli dancing, for me, holds a reminder: the steps mixed from all background, from all corners of the earth – Eastern European, “Oriental” (by that here people mean Mediterranean…), Spanish, Yemenite, and more; and the songs, loudly announcing their unbashful love for Jerusalem, outspoken about the longings for the Land and its scenery, including words from the Torah, Prophets and poetry… maybe it’s just my way of pitching what I love, but maybe what I want to say is that, one way or another and each one according to their path, we need to adjust our compass to continue the journey, so it doesn’t take us 40 years of being lost in the desert again.

אני יודעת שתחייכו, אבל דוקא ריקודי-עם בשבילי, מחזיק תזכורת: הצעדים שמעורבבים מכל הרקעים, מכל קצווי תבל – מזרח אירופה, “מזרחי” (ובזה אנשים כאן מתכוונים לים-תיכוני), ספרדי, תימני ועוד. והשירים, מכריזים בקול רם על אהבתם, חסרת הבושה, לירושלים, מבטאים בלי ניד עפעף געגועים לארץ ונופיה, משלבים מילים מהתורה, הנביאים ומשוררים שונים… אולי זו רק הדרך שלי לספר לכם על משהו שאני אוהבת, אבל אולי גם אני רוצה לומר שכך או אחרת וכל אחד לפי דרכו, עלינו לחזור ולכוונן את המצפן שלנו להמשך המסע, כך שלא יעברו עלינו שוב 40 שנה של ללכת לאיבוד במדבר.

Shabbat Shalom ** שבת שלום

Sunny Wednesday in Haifa. I walk home after hearing some unmistakable “booms”, later to be reported as “nefilot”, literally “falls” and referring to the drop of missiles. I look around, lost in my thoughts, mostly wandering if there are any hiding places nearby, and what if there’s a siren, and why did I put on these shoes I can’t really run very far in (and how far can I run anyway…). My mind is both full and empty, when suddenly someone stops me: hey, is that a Trader Joe’s bag?? I got to take a picture of it! You know, I love being here but every so often I just miss it, you know? And there, for just a moment, this whole week’s events are gone.

יום רביעי שטוף שמש בחיפה. אני הולכת הביתה אחרי ששמעתי כמה “בומים” שלא ניתן לטעות בהם, שאח”כ דווחו כ”נפילות “, כאילו לא מדובר בטילים. אני מסתכלת סביב, אבודה במחשבותי, חושבת אם יש מקומות מסתור בקרבת מקום, ומה אם תהיה צפירה ולמה לעזאזל נעלתי את הנעליים האלה שאני לא באמת יכולה לרוץ בהן (וכמה רחוק אני יכולה לרוץ בכל מקרה…). המוח שלי מלא וריק, כשלפתע מישהו עוצר אותי: ‘היי, זה תיק של טריידר-ג’וס?? אני חייב לצלם את זה! את יודעת, אני אוהב להיות כאן, אבל כל כמה זמן אני פשוט מתגעגע, לשם, את יודעת’? וככה, לרגע אחד, כל אירועי השבוע הזה נעלמו.

*******

176 – is the number of the verses in this week’s portion, Naso, the longest in the Torah, same as the longest Psalm (chapter 119) and as the longest tractate in the Talmud (Bava Batra with 176 dapim, pages), connecting the different parts of our Torahs. Why so long? Some suggest that this Torah reading, usually closest to Shavuot, and the Giving of the Torah, from either side of the holiday (before or after), so detailed and flowing with information, is like being near a fountainhead, with fresh water gushing all around.

What is said in these 176 verses?

176 – זה מספר הפסוקים בפרשת השבוע, נשא, הארוכה ביותר בתורה, כמו גם פרק התהילים הארוך ביותר (פרק קי”ט) וכמסכת הארוכה ביותר בתלמוד (בבא בתרא עם 176 דפים), מקשרים בין החלקים השונים של תורתנו. למה כל כך ארוך? יש המציעים שקריאת התורה הזו, הקרובה בדרך כלל לחג השבועות ומתן התורה, משני צידי החג (לפני או אחרי) כל כך מפורטת ומלאת מידע, היא כמו להיות ליד ראש המעין, עם מים מתוקים ששוצפים לכל עבר סביב. מה נאמר ב -176 הפסוקים הללו?

Lots of obscure topics, and I’ll take just one and not the most popular… In the opening of chapter 5 it says:

הרבה נושאים לא ברורים, ואני אקח רק אחד ולא הכי פופולרי … בפתיח של פרק ה’ כתוב:

צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וִֽישַׁלְּחוּ֙ מִן־הַֽמַּחֲנֶ֔ה כׇּל־צָר֖וּעַ וְכׇל־זָ֑ב וְכֹ֖ל טָמֵ֥א לָנָֽפֶשׁ׃

Instruct the Israelites to remove from camp anyone who’s tzaru’a and one who has a discharge and anyone defiled by a corpse.

מִזָּכָ֤ר עַד־נְקֵבָה֙ תְּשַׁלֵּ֔חוּ אֶל־מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה תְּשַׁלְּח֑וּם וְלֹ֤א יְטַמְּאוּ֙ אֶת־מַ֣חֲנֵיהֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֥ן בְּתוֹכָֽם׃

Remove male and female alike; put them outside the camp so that they do not defile the camp of those in whose midst I dwell.

וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְשַׁלְּח֣וּ אוֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

 The Israelites did so, putting them outside the camp; as the LORD had spoken to Moses, so the Israelites did.

According to Rashi, who learns it from the Talmud, there were 3 camps, in this order from inside out: shechina camp – hovering presence of the Divine; Levia camp, around the Tabernacle, the Levites area; and the Israelites camp, the most outer one, which in itself was divided into 4 areas (north, east, south and west) and in each, were 3 of the tribes.

לדברי רש”י, שלומד את זה מהתלמוד, היו 3 מחנות בסדר זה מבפנים החוצה: מחנה שכינה – הכי פנימי של הנוכחות האלוהית; מחנה לויה, סביב המשכן, אזור הלויים, ולבסוף, מחנה בני ישראל, החיצוני ביותר, אשר כשלעצמו חולק ל -4 אזורים (צפון, מזרח, דרום ומערב) ובכל אחד מהם היו 3 מהשבטים.

From the list above, the tzaru’a, afflicted with tzara’at, the sort of Torah-leprocy, is sent the farthest out, outside of all three camps; the one with the discharge, only outside the Levite’s camp, and last, but not least, the one who is defiled by a corps is sent just outside the shechina camp. Why in this order? We might think that being defiled by contact with a dead body is the worst, but here, the “correction”, rather than punishment, is based on the level of responsibility a person has regarding what happens to him. The person who comes in contact with a dead body has the least responsibility – death has entered the world with Adam and Hava and we have to deal with it; the one who has a discharge contents with a complex responsibility: how much is it “on us” when we’re sick? It’s complicated… And the tzaru’a, the one who is infclited by some strange skin disease due to his wrong use of speech and hard to his fellow human, he has the most responsibility and gets the most serious “time-out” to rethink his actions.

מתוך הרשימה הזו, הצרוע, מעין מחלת עור תורנית, נשלח הכי רחוק, מחוץ לכל שלושת המחנות; הזב, רק מחוץ למחנה של הלוי, ואחרון אחרון, מי שנטמא בטומאת מת נשלח רק ממש מחוץ למחנה השכינה. מדוע בסדר זה? אנו עלולים לחשוב שהטומאה במגע עם גופה היא הגרועה ביותר, אך כאן, “התיקון”, וזה לא עונש! מבוסס על רמת האחריות שיש לאדם לגבי מה שקורה לו. לאדם שבא במגע עם גופה יש את האחריות הכי קטנה – המוות הגיע לעולם עם אדם וחוה וכולנו צריכים להתמודד עם זה; לזב יש אחריות מורכבת: עד כמה זה “עלינו” כשאנחנו חולים? זה מסובך … והצרוע, זה שעורו נפגם בגלל שימוש לא נכון ביכולת הדיבור ובגלל שלא היה טוב לחברו, הוא האחראי הגדול ביותר ומקבל את “פסק הזמן” החמור ביותר לחשוב מחדש על מעשיו.

The Book of Numbers is about problem solving, between us and ourselves, and each other and the society around us, later also the Land of Israel and the nations of the world. But we start local: between me and my G-d; me and myself; me and those around. In that sense, the Torah always hands us back to ball; every hand with a finger pointing out, has at least 3 looking back, pointing back at us. We want “them” to be different do different, be better, do better. But at the end of the day we have to no choice, but to start with ourselves.

ספר במדבר עוסק בפתרון בעיות, בינינו לבין עצמנו, בינינו לאחר, והחברה סביבנו, בהמשך גם ארץ ישראל ואומות העולם. אבל אנחנו מתחילים קרוב לעצמו: ביני לבין האלוהים שלי; אני ועצמי; אני והסובבים. במובן זה, התורה תמיד מחזירה לנו את הכדור; ביד עם אצבע שמצביעה הלאה, יש לפחות 3 אצבעות שמצביעות לאחור. אנו רוצים ש”הם” יהיו שונים, ש”הם, יעשו דברים אחרת, יהיו טובים יותר, יעשו טוב יותר. אבל אין לנו ברירה, אלא להתחיל עם עצמנו.

שבת שלום   Shabbat Shalom 

In an unusual effort to be proactive, I started writing this piece earlier, on the morning of Jerusalem Day. I didn’t finish in time before heading out to my day’s activities. ‘It’s ok’, I thought, ‘I’m in a good place and will complete it in the evening’. But by that evening, everything has changed. And now it’s Friday morning.

במאמץ יוצא דופן להיות פרואקטיבית, התחלתי לכתוב את הבלוג שלי מוקדם יותר השבוע, בבוקר יום ירושלים. לא סיימתי בזמן לפני שיצאתי ליום שלי. ‘זה בסדר’, חשבתי, ‘אני במקום טוב ואשלים אותו בערב’. אבל עד אותו הערב הכל השתנה. ועכשיו יום שישי בבוקר.

At the store, the bakery clerk hands me my challah with a semi-smile; She’s Arab, as is the cashier, responding to my greeting for a peaceful weekend with “to you too”. We live here together. There are areas in this city where the Jewish residents are advised to stay home after attacks on stores, buses and passersby by Arab mob; cars were torched. A Jewish journalist, attacked while reporting from a riot in downtown, is rescued by an Arab who tells her, ‘don’t let anyone hear you speak Hebrew’. In Lod, a 32-year-old man walks home from shul, his wife following him from their kitchen window, seeing him being stabbed by a mob; she calls the police who tell her they feel unsafe to get into that specific area. A young Jewish family with three children is attacked while driving on a main road in the south; stones rain on them, fire is thrown at them. Two Bedouins jump in, “like angels”, and take them to safety… the stories go on and on, and they are not sorted out: A Jewish family is saved by an Arab in the north; synagogues are burned; sirens wail through the air in a wide belt around the Gaza Strip, all the way to Tel Aviv, sending people to shelters or elsewhere in the country; while here, about 100km north, people wait in line at the grocery store, asking the Arab clerk to help them find food for Shabbat and Chag…

בסופר, זו מאחורי הדלפק במאפייה מגישה לי את החלה שלי בחצי חיוך. היא ערביה, כמו גם הקופאית, שמגיבה לברכה שלי לסוף שבוע שליו עם “גם לכם”. אנחנו גרים כאן ביחד. ישנם אזורים בעיר הזו בהם מומלץ לתושבים היהודים להישאר בבית לאחר התקפות על חנויות, אוטובוסים ועוברי אורח על ידי קבוצות ערבים; מכוניות נשרפו. עיתונאית יהודייה, שהותקפה תוך כדי דיווח על מהומה בעיר התחתית, נחלצת בקושי על ידי ערבי שאומר לה, ‘אל תתני לאף אחד לשמוע אותך מדברת עברית’. בלוד, גבר בן 32 הולך הביתה מבית הכנסת, אשתו משקיפה אחריו מחלון המטבח שלהם, רואה אותו נדקר על ידי אספסוף; היא מתקשרת למשטרה שאומרת לה שהם מרגישים לא בטוחים להיכנס לאזור הספציפי הזה. משפחה יהודית צעירה עם שלושה ילדים מותקפת תוך כדי נסיעה בכביש ראשי בדרום; מטח אבנים יורד עליהם, אש נזרקת לעברם. שני בדואים קופצים לתוך ההתרחשות הנוראית “כמו מלאכים”, ולוקחים אותם למקום מבטחים … הסיפורים נמשכים ונמשכים, והם לא מסודרים: משפחה יהודית ניצלת על ידי ערבי בצפון; בתי כנסת נשרפים; סירנות מייללות באוויר בחגורה רחבה סביב רצועת עזה, עד לתל אביב, ושולחות אנשים למקלטים או למקומות אחרים בארץ; בעוד שכאן כ -100 ק”מ צפונה, אנשים ממתינים בתור במכולת ומבקשים מהעובד הערבי לעזור להם למצוא אוכל לשבת וחג …

We live here together and haven’t quite yet figured out how.

אנחנו חיים כאן ביחד ועדיין לא ממש יודעים איך.

It’s a special week in the Jewish calendar, the last week of the Omer, which opens with Jerusalem Day. For some, as one police officer said on the radio earlier this week, Jerusalem Day is a random date, commemorating a relatively recent event: The 1967 Six Day War took place around these Hebrew dates and the Knesset decided to make ‘one of these days’ the day we commemorate the reunification of Jerusalem, no longer divided by barbwire and foreign forces. So it just happened to be the 28^th of Iyar.

זהו שבוע מיוחד בלוח השנה היהודי, השבוע האחרון של העומר, שנפתח עם יום ירושלים. עבור חלק, כפי שאמר קצין משטרה ברדיו בתחילת השבוע, יום ירושלים הוא תאריך אקראי, המנציח אירוע שקרה לאחרונה: מלחמת ששת הימים ב -1967 התרחשה סביב התאריכים העבריים האלה והכנסת החליטה להפוך לאחד מהימים האלה ליום בו אנו מציינים את האיחוד המחודש של ירושלים, לא עוד מחולקת ע”י גדרות תיל וכוחות זרים. יצא שזה היה כ”ח באייר.

But, Jewish history is not a happenstance. It’s a continued conversation with the holy One. And so it turns out that the 28^th of Iyar – the 43^rd day of the Omer, is not just “any old day”. The Kabbalist taught that these 49 days between Passover and Shavuot are made of 7 weeks, each week ushering a different “sefira”, a different Kabalistic level. Then, each day, qualifies itself with a specific energy during that week. It just so happened to be, by sheer coincidence, that Yom Yerushalayim is the first day in the 7th week, making it a day of Chesed (kindness) in Malchut (kingship).

אבל, ההיסטוריה היהודית איננה מקרה. זו שיחה מתמשכת עם הקדוש ברוך הוא. וכך יוצא שכ”ח באייר – היום ה -43 של העומר, אינו “סתם יום”. המקובלים לימדו ש- 49 הימים הללו בין פסח לשבועות הם שבעה שבועות, ובכל שבוע מובילה “ספירה” אחרת, רמה קבליסטית אחרת. ובתוך בכל שבוע, לכל יום יש אנרגיה ספציפית שצבועה באנרגיה של אותו שבוע. יוצא אם כך, “במקרה”, שיום ירושלים הוא היום הראשון בשבוע השביעי, מה שהופך אותו ליום חסד במלכות.

It’s told of Rav Kook who purposefully chose to make aliya to Israel on this day, in 1904, long before a “Six Day War” was imaginable, because, based on even earlier sources, he knew that this is a super special day in our relationship to the Land. The Gaon from Vilna likewise (1720-1797) taught his students that there are “two power days during the Omer for us as a People: the 20^th of the Omer”, which centuries later – also “coincidentally” – became better known as the 5^th of Iyar, Israel Independence Day, and the 43^rd day of the Omer, what later turned out to be, again, by “coincidence” of historical events, Yom Yerushalayim. The students opted to use these days to build new neighborhoods and institutions in Jerusalem, because they felt the Divine blessing rests especially on these days, for this place.

מסופר על הרב קוק שבחר בכוונה לעלות לישראל ביום זה, כ”ח באייר, בשנת 1904, הרבה לפני שניתן היה להעלות על הדעת שתהיה “מלחמת ששת הימים”, משום שהוא, שסמך על מקורות קודמים עוד יותר, ידע שזה יום מיוחד ביותר אצלנו בקשר ליחסים שלנו לארץ. הגאון מווילנה גם כן (1720-1797) לימד את תלמידיו כי ישנם “שני ימים חזקים בזמן ספירת העומר עבורנו כעם: ה-20 בעומר, שכעבור מאות שנים – גם “במקרה” – נודע יותר כה’ באייר, יום העצמאות של ישראל, והיום ה-43 של העומר, מה שהתברר לימים, שוב, על ידי “צירוף מקרים” של אירועים היסטוריים, כיום ירושלים. התלמידים שלו בחרו להשתמש בימים אלה לבניית שכונות ומוסדות חדשים בירושלים, מכיוון שהם הרגישו שהברכה האלוהית נחה במיוחד בימים אלה, על המקום הזה.

How do we even dare speak on these things now? Kindness? Kingship? Look around!!

And yet.

איך בכלל נעז לדבר על הדברים האלה עכשיו? חסד? מַלְכוּת? תסתכלי מסביב !!

ועדיין.

This week’s Torah portion, the one always to be read before Shavuot, is Bamidbar. It – tediously – describes the census, counting each and every person in each and every tribe. Rashi says that counting is an expression of love, of care and attention. The verb used for counting is se’u, lift up, rather than the obvious “number” or “count”. The count, interestingly, needs to be an uplifting event where each and every one needs to feel important. But – no kingdom can be constructed of a group of “important individuals”. The Kingdom, our kingdom, will have to balance it all: the individual, the community, and the presence of Divine within it. Like one of my patients said to me, we often get 2 out of 3 but rarely 3/3. He was talking about money, energy, and time, saying that some have time and money but no energy; or – energy and money but no time… etc etc. Similarly, here, balancing all these three elements is no simple fate. We can’t expect it to just go smoothly and fall into place without any effort.

פרשת השבוע זו שתקרא תמיד לפני חג השבועות, היא במדבר, ומתארת – בפרטים מייגעים – את מפקד האוכלוסין, מונה כל אדם ואדם בכל שבט ושבט. רש”י אומר שספירה היא ביטוי של אהבה, של אכפתיות ותשומת לב. הפועל המשמש לספירה הוא “שאו”, מלשון לשאת, להרים, ולא מה שיכל להיות צפוי – ספור, מנה. הספירה, באופן מעניין, צריכה להיות אירוע מרומם בו כל אחד ואחד צריך להרגיש חשוב. אבל – לא ניתן לבנות שום ממלכה מקבוצה של “אנשים חשובים”. הממלכה, הממלכה שלנו, תצטרך לאזן את כל זה: הפרט, הקהילה והנוכחות האלוהית בתוכה. כמו שאמר לי אחד המטופלים שלי, לעתים קרובות אנו מקבלים 2 מתוך 3 אך רק לעיתים נדירות 3/3. הוא דיבר על כסף, אנרגיה וזמן, ואמר שלפעמים יש לנו זמן וכסף אך אין אנרגיה; או – אנרגיה וכסף אך אין זמן … וכו ‘וכו’. באופן דומה, כאן, איזון בין שלושת היסודות הללו אינו דבר פשוט. אנחנו לא יכולים לצפות שזה פשוט ילך בצורה חלקה וייפול למקום ללא כל מאמץ.

I look out my window. I hurt for all the pain and still believe we live in miraculous times. I know what it says in the Talmud, that the one to whom a miracle happens does not (usually) recognize the miracle (Nidda 30:a). I feel that likewise, we are not aware of where we are in our own history and what’s the meaning of our own whereabouts, but that does not mean it does not continue to happen all around us right as we speak.

אני מסתכלת מבעד החלון שלי. כואב לי על כל הכאב ועדיין אני מאמינה שאנחנו חיים בתקופה מופלאה. אני יודעת מה כתוב בתלמוד, ש”אין בעל הנס מכיר בניסו” (נידה 30: א). אני מרגישה שכך גם אנחנו, לא לגמרי מודעים לאיפה אנחנו נמצאים בהיסטוריה שלנו ומה המשמעות של מקום הימצאותנו, אך אין זה אומר שהיא לא ממשיכה לקרות סביבנו ממש בזמן שאנחנו מדברים.

So here we are.  וכך הגענו לכאן

We don’t quite yet know how to make this puzzle; the picture on the cover faded and is unclear. We’re arguing over what to put where and how. It’s all super challenging. But we’re not about to give up.

אנחנו עוד לא לגמרי יודעים איך לבנות את הפאזל הזה; התמונה על הכריכה דהויה ולא ברורה. אנחנו מתווכחים מה לשים איפה ואיך. הכל מאד מאתגר. אבל אנחנו לא עומדים לוותר

Here’s to a Shabbat Shalom & Chag Sahvuot Same’ach! ב”ה, שתהיה לנו שבת שלום וחג שבועות שמח!

I haven’t seen him since I left Brooklyn, almost two years ago: “let’s walk and talk, and you can tell me what’s been going on with you; you can begin wherever you want…”, I said excitedly. “Ok, then”… he started slowly, cautiously, checking me, as if estimating whether I can take what’s about to come, “I’ll start from having been in Mt. Meron last week”. “Wait, what?” I said, stopping in my tracks, staring at him, his face slowly revealing the horror, “in that case, let’s sit”.

This’s week’s Torah portion, Be’har (the first of the two read on this Shabbat), literally means “in the mountain” and refers to Mt. Sinai. But I can’t stop thinking of another “har”, the mountain that saw an unusual, uncalled for tragedy, Mt. Meron.

The Torah portion speaks of the Shmita, the Land’s sabbatical year, and Rashi asks his famous question: what does Shmita have to do with Mt. Sinai? Weren’t all mitzvot given at Sinai? Rather to remind us that, if this one, which is most removed from Sinai was given there, likewise all mitzvot are from Sinai. The Or Hachayim adds that this speaks to our connection with the Land; that it’s not because we “ended up” here by chance, lost in the desert with nowhere to go, but because this is where our whole journey leads to; to “The” only place where we can live our life fully and be who we are. Mostly, it speaks to our interconnectedness, with each other, with the Land, with this strange, unique and amazing journey.

Much to say about shmita, which is coming up next year, so there will be lots of opportunities to talk about that; for now, int his late hour, just one idea. Shmita highlights the number 7, sheva which in Hebrew shares its root with save’a, satiated. 8 is already “too much” and shares its root with fat and oil, but 7 is full just right. 7 measures – or, presents the holiness in time, and we see the 7’s everywhere, growing in circles from creation: the human being as an individual is instructed to rest every 7 days. The nation celebrates its journey from slavery to freedom in an extended period of 7 weeks. Our environment waits 7 years for shmita, while our greater economy is based on 7 shmita cycles + 1 to the jubilee. The Zohar tells us that a cycle of human history is 7000 years; and that the next unit is of 50 thousand years to complete a cycle of creation. and there are bigger numbers yet.

This means that history’s span is huge, huge. Thinking of the greater, giant cosmos in this way, we might feel lost and insignificant, meaningless and useless. The Torah, in an effort to keep our sanity, shrinks all this for us asking us to not overlook the grandeur and its Creator while remembering our significance, place and purpose in this. Here, it says to us, this is what you need to do today, and this – on Shabbat, and this – during shmita. Here is how you tie your shoes, rest or buy groceries.  

The effort to hold conflict has been very apparent this week, following the awful tragedy. Some religious leaders stood up to beat on their chests, our collective chests: “If something so terrible can happen, we’ve done something wrong and we surely need to amend our ways; be kinder, do good, learn more…”. Others were more specific: “it was wrong to have so many people there”, they said, “we knew the place is not set for this”… In a Torah that teaches that if you do good, good will follow (Deuteronomy 11), this is all true, and I do believe and accept this wholeheartedly. And yet, I can’t let go of the other side, because that’s not all the system teaches. It also demands us not to think for G-d and Her mysterious ways; and it asks those who are responsible to stand up, and to do what they had and have to, in order to make sure something like this does not happen again. Just because we believe that G-d is in and above it all, it does not absolve anyone from what needs to be done.

Shabbat Shalom.

Lag Ba’omer of my childhood was the most fun, most dangerous, craziest day of the year. For weeks before, we hunted for board, twigs, broken anything, old school papers; anything that would make a fantastic bonfire, the highest, the brightest, the bestest. Were the trees further away then? Smaller? What were we thinking?? The excitement of the day just took over.

ל”ג בעומר מילדותי היה היום הכי כיף, הכי מסוכן, הכי מטורף בשנה. שבועות ארוכים לפני היום הגדול, צדנו קרשים, זרדים, כל דבר שבור, עבודות ישנות שכתבנו בבית ספר; כל דבר שיעשה מדורה פנטסטית, הגבוהה ביותר, הבהירה ביותר, הטובה ביותר. האם העצים סביב היו אז רחוקים יותר? קטנים יותר? מה חשבנו ?? ההתרגשות של היום פשוט השתלטה על הכל.

Laf Ba’omer in the omer count, between Pesach and Shavuot is considered “hod shebehod” – “majesty of majesty”. In this count where every week has its own unique energy, every day has its unique place within that week. Lag Ba’omer is double the majesty, double the hod. We grew up on the stories of Rabbi Shimon bar Yochai and Bar Kochva; made bows and arrows to shoots in the woods, and ran around carefree and happy. Every year that ended in peace was a “miracle”. With time the “hillula” celebration at Mount Meron also grew bigger and bigger. We got used to living within and with a miracle. After all, it’s told about David Ben Gurion, Israel’s first primeminister, that he said, “in Israel, in order to be a realist, you have to believe in miracles”. And we were all this. We were realists. And we believed in miracles. It was easy. They were all around us.

ל”ג בעומר בספירת העומר שבין פסח לשבועות נחשב ל”הוד שבהוד”, היום שמפריד בין ה”לב” (32) ימים הראשונים ל”טוב” (17) שעוד יבואו. בספירה זו שבה לכל שבוע יש אנרגיה ייחודית משלו, לכל יום יש את המקום הייחודי שלו באותו שבוע. ל”ג בעומר הוא כפול “פנטסטיקות”, כפול הוד. גדלנו על סיפוריהם של רבי שמעון בר יוחאי ובר כוכבא; עשינו קשתות וחצים כדי לירות בחורש, והתרוצצנו ללא דאגות, בשמחה. כל שנה שהסתיימה בשלום הייתה “נס”. עם הזמן גם חגיגת “הילולה” בהר מירון הלכה וגדלה. ואנחנו התרגלנו לחיות בתוך ועם נס. אחרי הכל, מספרים על דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון בישראל, שאמר, “בישראל, כדי להיות ריאליסט, אתה צריך להאמין בניסים”. אנחנו היינו כל זה. היינו ריאליסטים. והאמנו בניסים. זה היה קל. הם היו סביבנו.

The Talmud though tells us that “the one to whom a miracle happens, doesn’t recognize his miracle”, and today, waking up to the tragic, awful news from the beautiful, awe-some Mount Meron, I think of it slightly different. I think that it’s not that he doesn’t recognize the miracle. He does. At first. Once. Twice. Then he gets used to it. It becomes part of life. He starts thinking that this is how things work; he takes them for granted. A miracle that’s not recognized stops being a miracle. And then, G-d forbid, just when we count on it, it stops happening. Maybe. Maybe not. Who really knows which is what.

אבל התלמוד אומר לנו ש”אין בעל הנס מכיר בניסו” (נידה לא:א), והיום, כשאני מתעוררת לחדשות הטרגיות והנוראיות מהר מירון ה”נורא” יפה, אני חושבת על זה קצת אחרת. אני חושבת שזה לא שבעל הנס לא כמיר בניסו. אלא דוקא כן. הוא עושה זאת. בתחילה. פַּעַם. פעמיים. ואז הוא מתרגל. הנס הופך להיות חלק מהחיים שלו. הוא מתחיל לחשוב שכך הדברים עובדים; הוא לוקח אותם כמובנים מאליהם. נס שלא מוכר מפסיק להיות נס. ואז, חלילה, בדיוק כשאנחנו סומכים עליו, הוא מפסיק לקרות. אולי זה כך. אולי לא. מי באמת יודע מה זה מה.

This Torah portion is filled with things we don’t understand. We want to. We try. But. We fall short. It upsets us. Why? We ask. Why?? And yet, what is it was otherwise? What if we understood everything? What would that do to us? The Torah comes to tell us that the known and unknown, answered and unanswered matters, are still, all part of Hashem’s presence.

פרשת השבוע, “אמור”, מלאה בדברים שאיננו מבינים. אנחנו רוצים להבין. אנחנו מנסים. אבל. אנחנו נופלים. זה מרגיז אותנו. למה? אנחנו שואלים, למה?? ועדיין, מה אם זה היה אחרת? מה אם היינו מבינים הכל? מה זה היה עושה לנו? התורה באה לומר לנו שהעניינים הידועים והבלתי ידועים, התשובות ואלה שאין להם תשובה, הם עדיין, כולם חלק מנוכחותו של האלוהים.

And yet. The lack of knowledge does not imply lack of responsibility. On Friday afternoons, I tend to enjoy Rav Benzion Mutzafi’s impromptu q&a radio program, with callers springing halachik questions on him, which he answers without missing a beat. But today, he opens crying, his voice chocked. ‘Soon people will start asking, who’s to blame in the tragedy’, he starts, ‘and I want to tell you, it’s my fault’. ‘Were you there’? Asks the show’s anchor. ‘That’s not the point’, responds the rabbi. ‘in a world where we teach that “all Israel are arevim – responsible and interwoven with each other”, there is no way that I did everything right if this kind of tragedy happens. There must be something I can do better; maybe there’s something you can do too’.

ועדיין. חוסר הידע אינו מרמז על חוסר אחריות. בימי שישי אחר הצהריים, אני נוטה ליהנות מתכנית הרדיו עם הרב בנציון מוצפי, כאשר המתקשרים מביאים לפניו שאלות הלכתיות שעליהן הוא עונה מבלי להחמיץ פעימה. אבל היום, הוא פותח בבכי, קולו שבור. ‘בקרוב אנשים יתחילו לשאול, מי אשם בטרגדיה’, הוא מתחיל, ‘ואני רוצה לומר לך, זו אשמתי’. ‘היית שם’? שואל אותו מנחה התוכנית. ‘זה לא העניין’, משיב הרב. “בעולם בו אנו מלמדים כי “כל ישראל הם ערבים – אחראים ושזורים – זה בזה”, אין שום אפשרות שאני עשיתי הכל נכון אם טרגדיה כזאת מתרחשת. חייב להיות משהו שאני יכול לעשות טוב יותר; אולי יש גם משהו שאתה יכול לעשות ‘.

בשורות טובות ושבת שלום *** B’sorot Tovot & Shabbat Shalom.

שתי פרשות, שונות ודומות כמעט בלב ספר ויקרא: אחד מספרת לנו על קדושת הכהן הגדול וקדושת היום הקדוש, יום הכיפורים, והשניה, על הקדושה של כולנו, בכל הפרטים הקטנים של החיים. כן, התשובה היא עדיין, כן….

בסוף פרק כ:26, כתוב:

וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וָאַבְדִּ֥ל אֶתְכֶ֛ם מִן־הָֽעַמִּ֖ים לִהְי֥וֹת לִֽי׃

ואנחנו חושבים, איפה סוף הפסוק? אבדיל אתכם מן העמים להיות לי ל…. למה??

Two Torah portion, ​​different and similar, almost in the heart of Leviticus: one tells us about the holiness of the high priest and the holiness of the holiest day, Yom Kippur, and the other, about the holiness of all of us, of our community, in every little detail of life. Yes, the answer is still yes….

At the end of chapter 20:20, it says:

And ye shall be holy unto me: for I the LORD am holy, and I will differentiate you from among the other nations, to be to me….

And we think, where is the end of this verse? I will differentiate you from the nations to be me to??? To what??

למשל בויקרא כו:12 כתוב:

וְהִתְהַלַּכְתִּי֙ בְּת֣וֹכְכֶ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְאַתֶּ֖ם תִּהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃

For example, ini Leviticus 26:12 it says: “I will be ever present in your midst: I will be to you your God, and you shall be to me for My people.

או בשמות יט:6:

וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ…

Or in Exodus 19:6: “but you shall be to Me a kingdom of priests and a holy nation….

אבל כאן? “להיות לי”, בלי סוף, כאילו בלי סיבה.

But here? “to be to me”, wito

מדרש “לקח טוב” (מהמאה ה-11, במבוסס על מדרשים קדומים) מביא כמה פירושים:

1. מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי ואם לאו הרי אתם לכנענים.
2. להיות לי שלא לחבר עמדי אחר שנאמר (שמות כב) בלתי לה’ לבדו.
3. 3.    “להיות לי” להיות עוסקים בתורתי הנתונה מנין ל”י (40) ימים.
4. להיות לי שתקבלו עול מלכותי עליכם

Midrash “Lekach Tov”   (from the 11^th century, based on older midrashim) offers several interpretations:

1. . If you’ll be differentiated from the nations, you are for My name, and if not, then you are for the Canaanites.

2. . To be to Me, so as not to associate another to Me, as it is said (Exodus 22) “For God alone”.

3. To be to Me”-  to be engaged in my teaching that was given to you over 40 days (the letter “li” in Hebrew, meaning “to me”, equal 40 in their numerical value.

4.To be to Me, that you’ll accept the yoke of heaven on you.

רב אורי שרקי אומר בדרך חיוך שכבר מתחילת הפרשה, כשכתוב “קדושים תהיו כי קדוש אני”, זה כאילו הקב”ה אומר, אני היחיד שקדוש כאן, ואני לבד. משעמם לי! בואו תהיו קדושים איתי! אלוהים מבקש להפגש בלי מתווכים, ישירות עם הנברא שלו. איך עושים דבר כזה? נכון, זה צריך הכנה. להכנס למפגש הזה מהר מידי, בלי הכנה מסודרת, כמו ההוראות שמקבל הכהן הגדול, עלול להסתיים רע (כמו במקרה של נדב ואביהו – בויקרא 10). לא להכנס בכלל, זה גם לא טוב. העולם לא נברא רק בשביל שנהיה נחמדים אחד לשני. זה חשוב, בהחלט, אבל מעבר לזה, מה עם הרוחניות? בקשת האלוהים, אומר הרב שרקי, כמו הורה טוב, תהיה בקשר.

Rav Uri Sherki says, with a smile, that from the beginning of this Torah portion, when it says, “You shall be because I am holy”, it is as if Gd says, I am the only one who is holy here, and I am all alone. I’m bored! Come and be holy with me!

G-d is asking to meet with us without any intermediaries, directly with His created. How can we do such a thing? True, this takes preparation. Entering such a meeting too hastily, without proper preparation, like the set of instructions given by the high priest, may end up badly (as in the case of Nadav and Avihu – in Leviticus 10). Then again, to not enter at all, it is also not good. The world was not created just for us to be nice to each other. Sure, that’s important, definitely, but beyond that, what about spirituality? God’s request, Rabbi Sherki says, like a good parent, be in touch.

מאוחר יותר, קורח יגיד – “כי כל העדה כלם קדושים” (במדבר טז:3), אבל זה לא מדויק. העדה, אנחנו מאמינים, היא קדושה, מצד הכלל. אבל לנו, ליחידים שבתוכה, יש עוד הרבה עבודה, איך להתאים את תכנית החיים הפרטיים שלנו למצוה הזו, להבטחה הזו, “קדושים תהיו.

Much later, Korach will say – “For all the congregation are holy” (Numbers 16:3), but this is not accurate. The community, we believe, is sacred, in general. But we, the individuals within it, have a lot of work to do, to figure out how to adapt our private life’s plan to this mitzvah, to this promise, “be holy”.

בספר בראשית (ב:7) כתוב על בריאת האדם: “וַיִּיצֶר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם”…. ייצר – בשני יודים (בראשית רבה י״ד:ד׳): וַיִּיצֶר, שְׁנֵי יְצָרִים, יֵצֶר טוֹב וְיֵצֶר הָרָע.

In the book of Genesis (2:7) it says, “the LORD God formed the human”… the word for formed – “vayyitzar” is written with two “yods” (the “y” sounding letter). Playing on this word the midrash says, this is for the yetzer tov (good inclination) and yetzer ra (bad inclination).

נוצרנו עם יצריות ויצירתיות, ועדיין כל אלה, הם בין אדם לעצמו, הנאות, גם אם מוצדקות ונכונות, אבל עדין, בין אדם לעצמו. אהבה, זה משהו אחר לגמרי. זה לדאוג ליצר, ליצריות, יצירתיות – של אדם אחר. הפרשות עוסקות ביחסים אסורים: עם מי לא להיות. הרשימה ארוכה ומסובכת. זה לא פוליטיקלי קורקט להגיד את כל הדברים האלה, ואנחנו קוראים אותה במבוכת מה.

We were created with instincts (yitzriyut) and creativity (yetziratiut), and yet all these, are between man and himself; pleasurable, even if justified and right, but still, between the human and himself. Love, is something completely different. It’s taking care of the instincts and creativity of another person. The Torah portion deals with forbidden relations: with whom not to be. The list is long and complicated. It’s not politically correct to say all these things, we’re reading it with no lack of embarrassment, sorry it talks like this…

בעצם, מה שאולי התורה מבקשת מאיתנו זה לצאת מעצמנו ולפגוש את האחר: לא את הדומה, לא את המשפחתי. לא את הזהה. את האחר. זה קשה. אנחנו לא לגמרי יודעים איך. יש לנו בקושי דוגמא אחת וגם אותה אנחנו לא לגמרי מבינים: “לִהְי֥וֹת לִֽי”, אמר הקב”ה. בלי סיבה. כי כשיש הרבה סיבות זה כמו שאף אחת מהן לא הנכונה היחידה. להיות לי, כי זה סיפור אהבה. לא תמיד מובן. לעיתים קרובות מאתגר ומאותגר מכל הצדדים. ועדין. לא עוזב. ככה.

What the Torah might be asking us is to go out of ourselves and meet the other: not the similar, not the familial. not the identical. The Other. It is difficult. We do not quite know how. We have hardly one example and we do not fully understand it: “To be”, said the Holy One. For no reason. Because when there are many reasons it’s like none of them is the only right one. “To be to Me”, because it’s a love story. Not always understood. Often challenging and challenged from all sides. And still. It does not leave. Just so. ******

בהליכה שלי הבקר, אני רואה זרים נפגשים בפארק עם כלביהם, הכלבים ובעליהם שמחים זה לקראת זה. כבר אין מסכות בחוץ. התפרצות של אביב. ידיעה מהחדשות: משרד הבריאות מסר כי אתמול לראשונה מזה כעשרה חודשים, איש לא מת אתמול מהנגיף. בבתי החולים ברחבי הארץ ישנם עדין 160 חולים שמצבם קשה, מהם 97 מונשמים. 6,346 מתו מפרוץ המגפה. שר הבריאות מסר היום כי ישראל חצתה את רף 5 מיליון המחוסנים במנה שנייה.

צריכה להיות ברכה לזמן הזה, משהו, שנזכור שזה שעכשיו שוב מצפצפים לנו בכביש, זה סימן טוב.

During my morning walk, I see strangers meeting in the park with their dogs. The dogs and their owners are happy seeing each other. There is no more the need to wear masks out there. Spring erupts. Some news: “The Ministry of Health said that yesterday, for the first time in about ten months, that no one died yesterday from the virus. In hospitals across the country there are still 160 patients in critical condition, of whom 97 are respirators. 6,346 died from the outbreak. The Minister of Health announced today that Israel has crossed the 5 million vaccine threshold in the second dose.”

There should be a blessing for this time, something, that to remind us that the fact that people are honking for us on the road again, it is a good sign.

Shabbat Shalom – שבת שלום

Yom Hazikaron. Memorial Day for Israel’s fallen soldiers and terror victims. We cry all day because this day is – and is made to be – so, so sad. The music. The ceremonies. The pictures. The stories. Then, within moments, it’s Yom Ha’atzmaut. Israel Independence Day. And we cry all day because this day is – and is made to be – so, so happy….

Throughout the years, there have been many complaints – why is the calendar arranged in such a way that these days are right next to each other; how is it possible to bear the immense pain along with the unbelievable joy….

My friends, frozen in black frames, a memorial candle flickering, casting lights and shadows, have grown younger and younger with each passing year. Yes. I know people say that they have stayed the same, remaining “forever young”, but to me, they are actually much younger than when I knew them. I’m shocked at their childish faces. Back then, I thought they were tall and muscular, capable of being soldiers, fighters, commanders of special forces. Now I think they were kids, their shy smile lingering, their eyes hopeful, not yet knowing it all.

And Yom Haatzmaut. As a child, it was the day in the calendar when we could hang out all night, dancing in the street, sitting around a campfire somewhere – along the beach or up in the mountains, singing, talking, playing a complex treasure hunt that followed the footsteps of heroic, historical events, hiking to see the sunrise. It was fun and adventurous and exciting and festive and joyous. And secular. There were no restrictions whatsoever – not religiously and not anything. We were the promise of the future; the sabras; and our day was blue and white and free.

But every year since, it grows on me in so many ways. By now, it’s just about the holiest day of the year.

*******

The Torah portion of Tazria-Metzora deals with the – wrongly translated – leper, better left in the Hebrew, metzora – the one who is afflicted with “tzara’at”, a strange and ancient disease (dis-ease) that stands for our distance from Hashem, expressed in the misuse of our power of speech, the power that makes us human.

As part of the “purifying” process (again, translation here leaves a lot to be desired), “the priest shall order two live clean birds, cedar wood, crimson stuff, and hyssop to be brought for him who is to be cleansed” (Leviticus 14:4). One of the Chasidic commentators suggests that taking a cedar, one of the tallest trees, along with hyssop, a lowly plant, implies we should “work” (worship, but work is good too-) Hashem in two ways: be strong and firm, and also, be modest and humble. It’s easy to go for one of them, but — insufficient. To “specialize” in humility, is just as bad as being haughty. And even: to think that only Torah study is enough (yes, even that!), is wrong. The path is right down the middle. And finding it… well, that is the challenge.

Shabbat Shalom.

10am on Yom HaSho’a, Memorial Day for the Holocaust and Bravery. The traditional siren is sound, wailing through the air, cutting through everything, silencing everything else. It echoes all around the country, outside and inside, the radio, pausing its sad songs and heart-wrenching interviews. From my balcony, I see the traffic stop on the nearby street; people get out of their cars and stand in attention. On another balcony, a father and son, standing still. The son, looks like he’s in his 30’s, wipes his eyes; allergies are really bad this time of year.

10:00 בבקר ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. הצפירה המסורתית נשמעת, מייללת באוויר, חותכת הכל, משתיקה את הכל. היא מהדהדת בכל רחבי הארץ, בחוץ ובפנים, הרדיו, מפסיק לשתי דקות את השירים העצובים ואת הראיונות קורעי הלב. מהמרפסת שלי אני רואה איך התנועה עוצרת ברחוב הסמוך; אנשים יוצאים מהמכוניות שלהם ועומדים דום. במרפסת אחרת אב ובנו עומדים במקומם הבן, נראה שהוא בשנות השלושים לחייו, מנגב את עיניו; האלרגיות ממש קשות בעונה הזו של השנה.

I realize there was never a time I didn’t know about the Holocaust. It wasn’t something I was sat down and talked to about. It was just floating around, all the time, like some emotional smog: the numbers on people’s arms; the nods; the looks; the screams at night from a neighbor’s house; the storing food; the “you have to understand, he / she / they came from there…”; the silence.

אני מבינה שלא היה זמן שלא ידעתי על השואה. זה לא היה משהו שישבו ודברו איתי עליו. זה פשוט צף, כל הזמן, כמו איזה ערפיח רגשי: המספרים על זרועות האנשים; ההנהונים; המבטים; הצרחות בלילה מהבית השכן; אחסון המזון; האמירות “את צריכה להבין, הוא / היא / הם באו משם …”; השקט.

I had nothing to complain about. My immediate family left Germany before the war; my mother’s family, just two months before Kristallnacht (Nov 1938) but anything short of surviving the likes of Auschwitz, didn’t really “count”, while those relatives who did “really survive” the worst, didn’t talk.

לא היה לי על מה להתלונן. המשפחה שלי הקרובה עזבה את גרמניה לפני המלחמה; משפחת אמי, חודשיים בלבד לפני ליל הבדולח (נובמבר 1938), אך כל דבר פחות מלשרוד את אושוויץ, לא ממש “נחשב”, ואילו אותם קרובי משפחה, השורדים “האמיתיים”, לא דיברו.

Which is why we didn’t think of how and how much we were all affected by it. I think of it like emotional smog. It gets into the lungs and becomes part of you and you no longer know it’s there. Sometimes you even look up and think that’s the real color of the sky and it can be no other way…  

ולכן לא חשבנו איך וכמה כולנו מושפעים מכך. אני חושבת על זה כמו ערפיח רגשי. זה נכנס לריאות והופך לחלק ממך ואתה כבר לא יודע שזה שם. לפעמים אתה אפילו מרים את העיניים וחושב שזה הצבע האמיתי של השמיים וזה לא יכול להיות דרך אחרת …

I remember somewhere in the early 1990’s, teaching in the US. For Holocaust Day I located a survivor who would speak to the students. She told them about how scared they were that they will sent to “the camps”. The students – mostly middle schoolers – didn’t get it: ‘sure, going to camp can be overwhelming, especially when you’re young, but then it ends up being fun! what’s the big deal’??… Yeh, they had no idea what “camps” means. That’s when I started realizing how much I was soaked in the “stuff”, marinated completely. I started noticing how quickly the holocaust creeps into Israelis’ conversations. It doesn’t take much, whether as a dark joke or a serious mention or a by-the-way family mention, always there.

אני זוכרת אי שם בתחילת שנות התשעים כשלימדתי בארצות הברית. לרגל יום השואה איתרתי ניצולה שתדבר עם התלמידים. היא סיפרה להם על כמה הם פחדו שהם יישלחו ל”מחנות”. התלמידים – בעיקר תלמידי חטיבת ביניים – לא תפסו במה מדובר: ‘בטח, ללכת למחנה יכול להיות מלווה בחשש, במיוחד כשאתה צעיר, אבל בסופו של דבר כיף! מה העניין הגדול ‘?? … כן, לא היה להם מושג מה פירוש “מחנות”. אז התחלתי להבין כמה אני הייתי ספוגה ב”חומר” זה, שרויה לחלוטין. התחלתי לשים לב כמה מהר השואה מתגנבת לשיחות של ישראלים. לא צריך הרבה: בדיחה אפלה, אזכור רציני, הערה אגבית. תמיד שם.

Holocaust Day usually falls close to the Torah portion of Shmini, where we read of the horrific, sudden death of Aaron’s sons, Nadav & Avihu, and of his own – equally horrific silence, often portrayed as a model of wholehearted acceptance of G-d’s decree.

יום השואה נופל בדרך כלל לא רחוק מפרשת שמיני, בה אנו קוראים על מותם המחריד והפתאומי של בניו של אהרון הכהן, נדב ואביהו, ושל השתיקה המחרידה באותה מידה, המתוארת לעתים קרובות כמודל לקבלה מכל הלב של הצו האלוהי.

But having grown up with silence, I’m hesitant to celebrate that, especially right after the holiday that holds on high speech (Pe-Sach), telling, sharing in word, singing. Of course, there is time and room for silence but as an occasional, appropriate tool, not as an absolute ideal. Considering it took my aunt more than 30 years to begin to tell me her story of bravery and survival during the Holocaust, (“oh, it’s the usual”, she said, recounting how they escaped from Germany to the Netherlands, hid, were found, deported to Bergen-Belzen, survived the war, sent to DP camps in North Africa and finally from there to Israel in 1949…) I think we’ve paid our dues to the gods of silence.

אבל מכיון שגדלתי עם שתיקה, אני מהססת לחגוג את זה, במיוחד מיד אחרי החג שחוגג דיבור (פה-סח), סיפור, שיתוף, שירה. כמובן, יש זמן ומקום לשקט אך ככלי מזדמן, מתאים, לא כאידיאל מוחלט. בהתחשב בכך שלדודתי לקחו יותר מ -30 שנה להתחיל לספר לי את סיפורה של גבורה והישרדות בשואה, (“אה, זה הסיפור הרגיל”, אמרה, וסיפרה כיצד הם ברחו מגרמניה להולנד, הסתתרו, נמצאו, גורשו לברגן-בלזן, שרדו את המלחמה, נשלחו למחנות עקורים בצפון אפריקה ולבסוף משם לישראל בשנת 1949 …) אני חושבת ששילמנו את המס לאלי השתיקה.

Still on the balcony, the siren winding down; engines start up, father and son head back inside; the radio goes back to news and more sad music, then I notice, the birds, chirping, singing. I think, I need to get  some flags to hang around here, and one extra, for my car. And if anyone raises an eyebrow, I’d say, hey, I’ve waited 2000 years to do this.

עדיין על המרפסת, הצפירה גוועת; מנועים מותנעים, האב והבן נכנסים פנימה; הרדיו חוזר לחדשות ולמוזיקה עצובה יותר, ואז אני שמה לב, הציפורים, מצייצות, שרות. ואני חושבת, אני צריכה להביא כמה דגלים לתלות כאן, ועוד אחד, למכונית שלי. ואם מישהו ירים גבה, אגיד לו, היי, חיכיתי 2000 שנה לעשות את זה.

שבת שלום – Shabbat Shalom

Pesach means to “pass-over” but according to some, it’s also pe-sach, literally, a speaking mouth. Everything to do with this holiday is about our mouth: much attention goes into what we put into it, and what comes out. No wonder the holiday that’s all about our mouth, has a book that’s called Haggadah, telling.

פסח פירושו “לעבור  מעל, לפסוח”, אך יש מפרשים שיגידו שפסח = פה-סח, פשוטו כמשמעו, פה מדבר. כל מה שקשור לחג הזה מפוקס בפה שלנו: כל תשומת הלב למה שאנחנו מכניסים לפה ולמה שאנחנו מוציאים. לא פלא שלחג שכולו מתרכז בפה שלנו, יש ספר שנקרא הגדה, מגיד ומספר.

The Haggadah is a great book; I love it, and every year I add another to my collection with various versions, pictures, commentaries and commentators, but I also think it’s a very tragic day, when the “Haggadah” was written down. Because right then and there we went from telling to reading; from speaking our story in our words from our heart, to quoting that of someone else; from flowing and processing and reflecting through our journeys, to trying to catch up on where we “should” be; from looking curiously the another person’s eyes, listening to their question and plight, to looking at a page and hearing instructions.

ההגדה היא ספר נהדר; אני אוהבת את ההגדה, וכל שנה מוסיפה עוד אחת לאוסף שלי עם גרסאות שונות, תמונות, פרשנויות ופרשנים, אבל אני גם חושבת שזה יום טרגי מאוד, היום בו ה”הגדה “נכתבה. כי ממש אז ושם, עברנו מלספר לקריאה; מלהגיד את הסיפור שלנו במילים שלנו מהלב שלנו, ללצטט את הסיפור במילים של מישהו אחר; מזרימה ועיבוד ושיקוף על המסעות שלנו, ללנסות להיות בעמוד בו “אנחנו צריכים להיות”; מלהסתכל בסקרנות אל עיניו של האדם האחר לידנו, להקשיב לשאלתו ומצוקתו, עברנו להסתכל בדף ולשמוע הוראות.

“Find your voice!”, was one of my teacher’s command to me in his own booming voice. “Eh… I’m fine”, I would stutter, “What do you mean? Here, I’m speaking”… I don’t think I knew what he was saying, and the complete answer, is probably still – and maybe will always, be in the works…

“תמצאי את הקול שלך!”, הייתה ממצוותיו של אחד המורים שלי, מדגיש בקולו הרועם. “אה … אני בסדר”, הייתי מגמגמת, “למה אתה מתכוון? הנה, אני מדברת…” אני לא חושב שידעתי מה הוא אומר, והתשובה המלאה, כנראה עדיין ואולי תמיד תהיה – בהתהוות …

The holiday we celebrate, based on a story where a whole nation is led by a leader who can’t speak, reaches on this Shabbat a new high, in a great song: “az Yashir Moshe”… echoed just a few verses later by the person who believed in him all along, even before he was born, “and Miriam chanted for them, sing”…

החג שאנו חוגגים עכשיו, המבוסס על סיפור שבו עם שלם מובל על ידי מנהיג שאינו יכול לדבר, מגיע בשבת הזו לשיא חדש, בשיר נהדר: “אז ישיר משה” … מתוחזק רק כמה פסוקים אחר כך ע”י מי שהאמינה בו לאורך כל הדרך, עוד לפני שנולד, “ותען להם מרים שירו” …

Speaking is incredibly important. When the first human is created and becomes a “living soul” (Genesis 2:7), Onkelus, the Aramaic translation, says “living soul” means that the human became a “speaking spirit – ru’ach memalela”.

דיבור הוא דבר חשוב ביותר. כאשר האדם הראשון נברא והפך ל”נפש חיה” (בראשית ב, ז), אומר אונקלוס, בתרגום לארמית, ש”נפש חיה” פירושו שהאדם הפך ל”רוח ממללא”, נפש מדברת.

Pesach too says, speaking is great, but also, speaking alone is not enough. For us to truly find our voice, we need to learn to sing. On a card, long ago and far away, I find this: “A bird does not sing because it has answers. It sings because it has a song. Sing your song!” Each one in full force, and all together in harmony, on the shores of the splitting sea, all the way to the Song of Songs.

חג הפסח אומר לנו, דיבור זה נהדר, אבל גם רק דיבור זה לא מספיק. כדי שנמצא את הקול שלנו באמת, אנחנו צריכים ללמוד לשיר. על כרטיס שקבלתי פעם, מזמן ורחוק מכאן, נכתב: “ציפור לא שרה כי יש לה תשובות. היא שרה כי יש לה שיר. שירי את השיר שלך! ” כל אחד במלוא עוצמתו, וכולנו יחד בהרמוניה, על שפת הים הנקרע לפנינו, כל הדרך, עד לשיר השירים.

חג שמח ושבת שלום! Shabbat Shalom & Chag Pesach Same’ach!