Torah & more… תורה ועוד

A recycled joke tells about a conversation G-d has with XXX (insert name of local / world leader). The leader argues that s/he was here even before G-d. ‘How can you say that?’ asks the baffled Almighty, ‘I created the whole world from nothing!’ ‘Yes’, says XXX ‘and who if not I created the tohu vavohu (the unformed mess that was there even before the beginning)?’  Funny or not, more than any other section in the Bible, the first chapters of Genesis have been the source for jokes, legends, stories, art, fantasies, and countless, insightful commentaries.

בדיחה ממוחזרת מספרת על שיחה שאלוקים מנהל עם “פלוני” (הכניסו שם של מנהיג מקומי / עולמי). המנהיג טוען שהוא היה כאן עוד לפני אלוקים. ‘איך אתה יכול להגיד את זה?’ שואל הקב”ה המופתע, ‘אני יצרתי את כל העולם מכלום!’ ‘כן, אומר “פלוני”, ומי אם לא אני, יצר את התוהו ובוהו’?

מצחיק או לא כל כך, אולי יותר מכל חלק אחר בתנ”כ, הפרקים הראשונים בספר בראשית היו ועודם מקור לבדיחות, אגדות, סיפורים, אומנות, פנטזיות, ואינספור פירושים ותובנות.  

“In the beginning G-d created the heavens and the earth”…  thus opens the good book. But we might wonder, if G-d already created the heaven and the earth in the very first verse, why do we need the rest of the details, about what was done each and every day? How can they both co-exist, the fact that it was all right there, and the fact that G-d needs to labor over every detail later on?? Is it possible that from the first verse, we’re introduced to the complexity of the text coming up, a text that provides multiple answers to any one question. After all, what else would we expect when we are engaged with G-d; The One G-d we call (here) Elohim, a word that’s in the plural, following by a verb that’s in the singular… Maybe this is how we describe indescribable Oneness?

“בראשית אלוקים ברא את השמים ואת הארץ” … בכך נפתח “הספר הטוב”, אבל צריך לשאול, אם אלוקים יצר את השמים ואת הארץ כבר בפסוק הראשון, מדוע אנו זקוקים לשאר הפרטים, אודות הנעשה בכל יום ויום? איך שניהם יכולים להתקיים יחד, העובדה שהכל היה שם, והעובדה שאלוקים צריך לעבוד על כל פרט בהמשך ?? האם יתכן שכבר מהפסוק הראשון, אנו מתוודעים למורכבות הטקסט, טקסט המספק תשובות רבות לכל שאלה. אחרי הכל, למה עוד היינו מצפים כשאנחנו עוסקים באלוקים; אלוקים אחד שאנחנו מכנים (כאן) אלוהים, מילה בריבוי, כשאחריה פועל בלשון יחיד … אולי ככה אנו מתארים אחדות שאי אפשר לתאר?

I have taken it for granted that we’re starting the Torah reading cycle on Simchat Torah. Maybe as a result of so many years outside of Israel, I’m not sure I ever fully realized that this is the very same day (in Israel, and in the diaspora the day after) we also restart praying for rain. Now I wonder if these two are not connected in more way than one.  

לקחתי את זה כמובן מאליו שאנחנו מתחילים את מחזור קריאת התורה בשמחת תורה. אולי כתוצאה מכל כך הרבה שנים בחוצלארץ, לא ממש הייתי מודעת לזה שזה בדיוק אותו יום (בישראל, ובחו”ל יום אחרי) בו אנחנו גם מתחילים להתפלל לגשם. עכשיו אני תוהה אם שני אלה אינם קשורים ביותר מדרך אחת?

Sukkot is the only holiday that celebrated water. In addition to the daily libations of wine on the altar, there was also water, and the Drawing of the Water (simchat beit hasho’eva) was a festivity beyond what we can begin to imagine, with music, dancing, and so much light in the streets, that there was not a house that was not lit in all of Jerusalem. What’s to celebrate about water? Lots.

סוכות הוא החג היחיד שחוגג מים. בנוסף לניסוך יין על המזבח יום-יום, היו גם מים, ושמחת בית השואבה היתה חגיגה מעבר למה שאנחנו יכולים להתחיל לדמיין, עם מוסיקה, ריקודים וכל כך הרבה אור ברחובות, שלא היה בית שלא היה מואר בירושלים כולה. מה יש לחגוג מים? מסתבר ש-הרבה.

Water is symbolic of unity, of birth, and – of Torah. The word for it, mayim, is made of two mems, which is the middle letter, at the heart of the Hebrew alphabet, and expresses the sound of the “source” (same sound as most languages have for mother or the Hindu Om). Then, between the two mem’s, there’s a yod, the letter of the Divine.

מים הם סמל לאחדות, ללידה, ולתורה. המילה “מים”, עשויה משתי ממים, שהיא האות האמצעית, בלב האלף-בית העברי, ומבטאת את צליל ה”מקור “(אותו צליל שיש לרוב השפות לאם או לאום ההינדי) . ואז, בין שני הממים, יש יוד, האות של האלוהי.

The first water appears in the Torah right in the 1^st verse of Genesis. Yes, Genesis 1:1 says: “In the beginning G-d created the heavens”… heaven in Hebrew is shamayim, which is a compound word made of sham – mayim, literally, ‘over there, there’s water’ (Hagiga 12:a). The next verse says it more clearly: “…and God’s spirit hovers over the water”…  Right away, we’re told that water can come from above and from below. Whenever we see us surviving and thriving on water from “below”, from the ground, it stands for miraculous existence. So it was in the Garden of Eden, and in the desert, and so it was during Sukkot at the Temple. Water from above is the water we pray and hope for; that which is conditioned on our behavior and relationship with G-d.

המים הראשונים מופיעים בתורה ממש בפסוק הראשון של בראשית. כן, בראשית א,1 אומר: “בראשית ברא אלוקים את השמים” … ה”שמים” משמעותם – שם-מים (חגיגה יב: א). הפסוק הבא אומר את זה בצורה ברורה יותר: “… ורוח אלוהים מרחפת על המים” … כלומר, מייד אומרים לנו שהמים יכולים להגיע מלמעלה ומלמטה. בכל פעם שאנו רואים אותנו חיים על מים מלמטה, מהקרקע, זה מייצג קיום ניסי. כך היה בגן עדן ובמדבר וכך היה גם בחג הסוכות בבית המקדש. מים מלמעלה הם המים אליהם אנו מתפללים ומקווים, אלו שמותנים בהתנהגות שלנו ובקשר שלנו עם אלוקים.

“Ho, all who are thirsty, come for water”, cries out the prophet (Isaiah 55:1). Is it possible that the great prophet is simply responding to their request to drink? Our sages thought it must mean something more. Our sages taught, “water means Torah (Bava Kama 82:a). This is what was there even before creation; this is what we pray for, on top of the desperate need for good rain, and this is what we celebrate as we now truly begin this new year.

“הו, כל צמא, לכו למים”, זועק הנביא (ישעיהו נה:1). האם יתכן שהנביא הגדול פשוט נענה לבקשתם לשתות? חכמינו חשבו שקרוב לודאי שזה אומר עוד משהו, ולכן לימדו, “מים פירושם תורה” (בבא קמא 82: א). זה הדבר שהיה שם עוד לפני הבריאה; על זה אנו מתפללים, בנוסף על הצורך הנואש בגשם טוב, ובשל כך אנחנו חוגגים כשאנחנו באמת מתחילים את השנה החדשה הזו.

*******

Eruvin 65:b:

Tractate Eruvin includes detailed, almost exhausting architectural measurements of houses, yards, cities, open spaces… along with some beautiful aphorisms and stories. Here is a famous one:

מסכת עירובין כוללת מדידות ארכיטקטוניות מפורטות, כמעט מתישות של בתים, חצרות, ערים, שטחים פתוחים … יחד עם כמה אמירות וסיפורים יפים. הנה אחד מפורסם: אָמַר רַבִּי אִילְעַאי, בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אָדָם נִיכָּר: בְּכוֹסוֹ, וּבְכִיסוֹ וּבְכַעְסוֹ. וְאָמְרִי לֵיהּ אַף בְּשַׂחֲקוֹ.

Rabbi Elai said: In three matters a person’s true character is ascertained; in his cup, i.e., his behavior when he drinks; in his pocket, and in his anger. And some say: A person also reveals his real nature in his laughter.

Some say, this means we show our true character when we are drunk; when we spend money and when we are angry. Or maybe, this means – we show our true character when we raise our toast. What do we toast for? What is it that we celebrate? And our pocket: what are our priorities? Does our spending match what we say they are? What does our “check-book” look like? And last, we show who we are through our anger. This might mean what we look like when we’re angry, probably not pretty. It also might mean, what is it that makes us angry? Do we care about little or big things? How do we measure those? Often, we’re told not to be angry, but even G-d was angry, at times. What is it that “drives us crazy”? that we care so much about? And likewise with laughter.

יש אומרים שאנחנו מראים את האופי האמיתי שלנו כשאנחנו שתויים, כשאנחנו מוציאים כסף וכשאנחנו כועסים. או אולי, זה אומר – שאנחנו מראים את האופי האמיתי שלנו כשאנחנו מרימים כוסית. לכבוד מה אנחנו מרימים כוסית? מה אנחנו חוגגים? והכיס שלנו: מה סדרי העדיפויות שלנו כשזה בא לבזבוזים? האם ההוצאות שלנו תואמות את מה שאנחנו אומרים שזה “הכי חשוב”? איך נראה “פנקס הצ’קים” שלנו? ולבסוף, אנו מראים מי אנחנו דרך הכעס שלנו. זה יכול להיות איך שאנחנו נראים כשאנחנו כועסים, קרוב לודאי לא יפים. אבל אולי זה אולי גם מבקש לדעת, מה מכעיס אותנו? האם אכפת לנו מדברים קטנים או גדולים? כיצד אנחנו מודדים אותם? לעתים קרובות, אומרים לנו לא לכעוס, אבל אפילו אלוהים כעס, לפעמים. אז מה זה מה ש”משגע” אותנו? ממה כל כך אפת לנו? וכן  הדבר בשחוק.

*******

In case you missed this on elsewhere, this too happens in Israel: Due to covid restrictions, synagogue services are outdoors. every holiday. every shabbat. every day. 3 times a day. on rickety plastic chairs. noise. flies, bugs. sun. drizzle. no complaints.

one shul decided to build an outdoor platform to accommodate the situation. the contractor they found, decided to donate the whole project. he said, we’re all humans. and every work you do in a holy place, gets paid for by g-d.

the shul is in the west bank settlement, Einav. The contractor is from the arab village, Teibe.

גם זה קורה בארץ:

בשל הוראות הבריאות, לפי הידוע לי, כל המתפללים בבתי הכנסת בישראל, מתפללים כיום בחוץ, ולא בתוך מבנה בית הכנסת.   כל יום – שבת, חג, חול, שחרית, מנחה וערבית.  לא הכי נוח: כסאות מתקפלים, שמש, זיעה, אין מזגן, זבובים, יתושים, רעשי רקע וכו’, אך מקבלים את ההוראות, כמו שהם, בלי תלונות. בבית הכנסת התימני, בישוב עינב, ביקשו לשם כך הצעת מחיר, לבניית רחבה מתאימה בסמוך לבית הכנסת.  קבלן בניה ופיתוח מטייבה, בשם רמי יחיא, החליט להעניק תרומה, ולבנות את הרחבה עבורם חינם לגמרי. כאשר שאלו אותו על כך – אמר:    כולנו בני אדם.  וכל עבודה עבור מקום קדוש, אלוהים משלם את השכר עליה.

ב”ה שיהיו התחלות טובות, שבת שלום. Here’s to a great beginning; Shabbat Shalom

I remember hearing the sound of hammers almost in sync with the end of Yom Kippur and smelling the food after the fast, and by morning, voila, the neighborhood has been filled with little booths. Indeed, a hint of Sukkot is sent already in the last chapter of the book of Jonah (which we read towards the end of Yom Kippur), the superfluous chapter of the book, after Jonah “did his job”, gave his prophecy in spite of his earlier efforts to escape the mission; the people did “their repentance”, and everybody lives happily ever after. That should have been it! Why doesn’t G-d just leave the poor guy alone? What else can G-d possibly want from him? But then, there’s chapter 4.

אני זוכרת את קול הפטישים בסנכרון כמעט מושלם עם סוף יום הכיפורים וריחות הסעודה שאחרי הצום, ובבוקר, איזה יופי, השכונה התמלאה ב”צריפים” קטנים. ואכן, יש לנו רמז לסוכות כבר בפרק האחרון של ספר יונה (אותו קראנו במנחה של יום כיפור), הפרק המיותר בספר, לאחר שיונה “עשה את עבודתו”, נתן את נבואתו למרות מאמציו הקודמים להימלט מהמשימה; אנשי נינוה חזרו ב”תשובה, וכולם חיים באושר ועושר. נקודה, סוף פסוק! למה אלוקים לא עוזב את הבחור המסכן? מה עוד אלוקים יכול לרצות ממנו? אבל אז, יש את פרק ד.

Jonah is disappointed with his success (sounds sadly familiar??) and goes out to sit under a… sukkah. In its shade he finds refuge. In Hebrew, tzel (shade) and hatzala (salvation, rescue) share the same letters, implying a connection. And yet, how strange of Jonah to find refuge in a sukkah?! Shouldn’t he go find shelter, maybe in a fortress or castle, surrounded by moats and safely protected by giant walls and armed guards?

יונה מאוכזב מההצלחה שלו (נשמע מוכר לצערנו ??) ויוצא לשבת תחת … סוכה. בצילה הוא מוצא הצלה. בעברית, צל והצלה חולקים את אותן אותיות ורומזים על קשר. ועדיין, כמה מוזר שיונה ימצא מחסה בסוכה ?! האם הוא לא צריך ללכת, אולי למבצר או טירה, מוקף בחפירים ומוגן בבטחה בחומות ענק ושומרים חמושים?

For what is a Sukkah? The mat is the ceiling; the linens are the walls… In a sense an upside-down structure which stands just for that. As we shlep our furniture and dishes outside, we’re reminded that the place we call “permanent” might be temporary, while the flimsy place outside that is but “temporary” is now home. The plant you put near the door “just for now”, is still there, while the box of treasured photos and documents is still in the garage, as it has been for the past XX years… Things that appear “solid” might be not so, and things that appear transient or at least, not physical and often illusive – turn out to be lasting.

כי מהי סוכה? המחצלת היא התקרה; המצעים הם הקירות … במובן מסוים מבנה הפוך שקיים בדיוק בשביל זה: כשאנחנו סוחבים את הרהיטים והכלים שלנו החוצה, אנו נזכרים שהמקום שאנו מכנים “קבוע” עשוי להיות “ארעי”, בעוד שהמקום השברירי וה”זמני” בחוץ הוא עכשיו הבית. הצמח שהצבת ליד הדלת ל”רק בינתיים”, עדיין נמצא שם, בעוד ארגז התמונות והמסמכים היקרים עדיין במוסך, כפי שהיה במשך השנים האחרונות … דברים שנראים “קבועים” אולי אינם כך, ודברים שנראים “ארעיים” או לפחות, לא פיזיים ולעתים קרובות בלתי ניתנים למגע – מתגלים כממשיים ואמיתיים.

I remember other Sukkot: 1967 in Jerusalem, soon after the war; the bullet holes in the buildings were very impressive but not nearly as much as seeing Sefardi Sukkot with lush rugs and sofas in them!! And there was Sukkot after visiting Houston, Texas recovering from  Hurricane Harvey; Sukkot in New York when my boxes from Oakland arrived, further clashing the idea of temporary and permanent; picking Lulav and Etrog in Brooklyn; marching in the Jerusalem annual tzea’ada (march) with people from all over the world; Sukkot in magical fall colors of upstate NY; so many Sukkot in California and now in Israel, after a year of such… who knows what to say about it, on the verge of a continued lock-down and penalties for visits and hosting, my phone chimes as silly jokes and word plays come in: “Welcome to my sukkah! Whoever enters will be fine(d)”…

אני זוכרת סוכות אחרות: 1967 בירושלים, זמן קצר לאחר המלחמה; חורי הקליעים בבניינים היו מרשימים מאוד אך לא מתקרבים לזה שבראשונה ראיתי סוכות “ספרדיות” עם שטיחים רכים וספות !! והיה סוכות לאחר ביקור ביוסטון, טקסס, כשהמקום מתאושש מההוריקן הארווי; סוכות בניו יורק כשהגיעו הדברים שלי מאוקלנד, בעוד התנגשות רועמת בין הזמני והקבוע, הכנות סוכות בשוק ארבעת המינים בברוקלין, הצעדה בירושלים עם אנשים מכל העולם, סוכות באפ-סטייט ניו יורק בצבעי הסתו המדהימים, סוכות רבות בקליפורניה ועכשיו בישראל, אחרי שנה של … מי יודע מה לומר עליה, על סף סגר מתמשך, ועונשים למי שיעיז לבקר ו/או להתארח, הטלפון שלי מצלצל כשבדיחות מטופשות ומשחקי מילים נכנסים: “ברוך הבא לסוכה שלי! מי שנכנס – יקנס”…

Silly, but I smile. If ever there is a Sukkot mitzvah we need it’s this: not building a sukkah lower than 30 feet high; we can do that; or covering it with greens; or getting a lovely Lulav and Etrog, but the mitzvah of being joyous in our holiday. The Torah says– vesamachta bechagecha – you’ll be happy in your holiday… Does it mean, you will be? Or, does it mean it as a mitzvah? If so, does the Torah imply that our happiness is in our control, just like other mitzvot, like giving tzedakka and saying a blessing or not stealing??? That we can work to make ourselves happy? That it is not just about how we feel “naturally”, but also about exercising our own responsibility towards how we feel? That, in some way, our happiness is a choice? Can we make what’s temporary – permanent in this area too? I don’t know. It’s a struggle. But then again, for some us, some struggles can bring joy…

אני מחיכת למרות שטיפשי, כי אם יש מצוות סוכות שאנחנו צריכים עכשיו, זה זה: לא לבנות סוכה שגובהה פחות מ-10 מטר; זה לא בעיה. או לכסות בסכך; או להשיג לולב ואתרוג מקסימים, אבל המצווה “ושמחת בחגך”, שנשמח בחג שלנו … האם זה אומר שפשוט נהיה כי כך כתוב? או, האם זה אומר כמצווה? אם כן, האם התורה מרמזת שהשמחה שלנו היא בשליטתנו, בדיוק כמו מצוות אחרות, כמו מתן צדקה ואמירת ברכה או “לא תגנוב” ??? שיש לנו מה לעשות כדי לשמח את עצמנו? שזה לא רק האופן שבו אנו מרגישים “באופן טבעי”, אלא גם, שיש לנו אחריות כלפי איך שאנחנו מרגישים? שבאופן כלשהו האושר שלנו היא בחירה? האם נוכל להפוך את מה שזמני – לקבוע, גם בתחום הזה? אני לא יודעת. זה עדין משהו לא פתור בשבילי. אבל עבור חלקנו, יש דברים לא פתורים שדוקא יכולים להביא גם שמחה …

שיהיה חג שמח ושבת שלום לכם וליקירכם

Wishing you and yours a Chag Same’ach & Shabbat Shalom !

בערב יום הכיפורים הזה, תשפ”א, אני נזכרת ב”נסיך הקטן”, בחוכמתו ודעתו על המבוגרים
“אם סחת להם על חברך החדש, לעולם לא יבקשו לדעת את עיקרי הדברים ולא ישאלו: מה טיבו של חבר זה? האם קולו ערב לאוזן? אילו משחקים חביבים עליו ביותר? האם הוא מאסף פרפרים? ורק זאת יבקשו לדעת: “בן כמה הוא? כמה אחים לו? מה משקלו? כמה משתכר אביו?” הם סבורים כי רק כך אפשר להכיר את האיש ולעמוד על טיבו”…

אני מגלה שכך נהיינו אנחנו, ובמיוחד בחצי השני של השנה הזו. כל הזמן רוצים לדעת על מספרים, כל הזמן מחפשים טבלאות. מפות. סטטיסטיקות, כאילו שאלו יתנו לנו מנוח: כמה מדינות עם כמה חולים, כמה נבדקים וכמה נפטרים, כמה רופאים וכמה מחלימים. ואלו שנפטרו, חס וחלילה, בני כמה היו? כמה מחלות רקע היו להם??

On the eve of this Yom Kippur, 5771, I am reminded of “The Little Prince”, his wisdom and opinion about the adults:

“When you tell them that you made a new friend, they will never ask you questions about essential matters. They never say to you, “What does his voice sound like? What games does he love best? Does he collect butterflies?” Instead, they demand: ” How old is he? How many brothers has he? How much does he weigh? How much money does his father make?” Only from these figures do they think they have learned anything about him…

I find that this is how we became, especially in the second half of this year; constantly wanting to know about numbers, constantly looking for tables, maps, statis, as if these would give us comfort: how many countries with how many patients, how many are examined and how many die, how many doctors and how many recoveries; and those who died, G-d forbid, how old were they? How many earlier symptoms and background diseases did they have ??

בבקר, במכולת, תורים ארוכים, עגלות עמוסות… די ברור שאף אחד לא מארח את כל המשפחה והחברים לפני הצום אז מה קורה כאן? “ראית מה זה? לא יאומן”, אומרת אחת על מה שיאומן וצפוי כל כך, והשניה עונה: “טוב, בגלל הסגר, לאנשים אין מה לעשות ורוצים לאכול”…

בין פורים לכיפורים, בין תחילת המגפה אי אז במרץ שעבר והכאב על כל צדדיו, האובדן, הבדידות, המרחק, הנסיון לקום כל בקר עם שיר חדש בלב, בין המסכות של אז לעתה, ליום הזה, הנורא והאיום, המבקש מאיתנו להתכנס פנימה אל עצמנו, עם עצמנו, כי אין לאן ללכת… “זוכרנו לחיים”, אנחנו שרים, מהנהנים, מתגעגעים, מבקשים, מתפללים. זוכרנו לחיים, לא רק של אורך במספרים, אלא גם של משמעות בימים. גמר חתימה טובה!

This morning, at the grocery store, long lines, overcrowded carts … It’s pretty clear that no one hosts the whole family and friends before the fast so what’s going on here? “Have you seen what it is? Unbelievable”, says a lady about what is so believable and expected, and the other replies: “Well, because of the closure, people have nothing to do and want to eat” …

Between Purim and Yom Ki-Purim, between the beginning of this epidemic sometime last March and the pain on all sides, the loss, the loneliness, the distance, the attempt to get up every morning with a new song in the heart; between the masks of then and now, today, this awe-ful and awe-some day that asks us to gather ourselves inward, within ourselves, because there is nowhere to go … “Please remember us for life”, we sing, nod, long, beg, pray. Please remember us for life, not only that of length in numbers, but also of depth and meaning.

Gmar Chatima Tova!

Shlomo Artzi sings, “what are the words if not silence”… And it was also said, back in ancient Rome of the 1^st century BCE, “When the cannons roar, the muses are silent” … Sometimes this time now feels a bit like war. The people in the shops, collecting their groceries, a few more, to be on the safe side, again. And again, “Don’t ask how crazy it was here yesterday, a real onslaught.” … So, in honor of Shabbat Shuva (the Shabbat between Rosh Hashana and Yom Kippur), a little less in words and more pictures (and songs in the Hebrew links) from the week that was and G-d willing, the one that will be.

שלמה ארצי שר, מה הן המילים אם לא שתיקה... ונאמר גם, עוד ברומא של המאה הראשונה לפנה”ס, “כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות”… לפעמים התקופה הזו מרגישה קצת כמו במלחמה. האנשים בחנויות, לצבור קצת מצרכים, רק ליתר בטחון, שוב. ושוב, “אל תשאלו מה היה כאן אתמול, התנפלות ממש”. לצאת בזהירות, להסתכל לצדדים, לחזור מהר. לשקול לצבוע את הפנסים בכחול כהה לא להראות, על ידי אף אחד. לכבות את האור, להתכנס פנימה… לכבוד שבת שובה ויום הכיפורים, קצת  פחות מילים ויותר תמונות (ושירים, בקישורים) על השבוע שהיה וב”ה, זה שיבוא

את התמונה הזו צילמתי מהמחשב ביום עיון בנושא “סליחה”, ויצאה קצת מטושטשת. אפשר לראות זוג יושב בגשם, כנראה אחרי ריב, ולמרות שנראה שהוא נורא כועס עליה ו”ברוגז, ברוגז לעולם”, הוא בכל זאת דואג לה עם המטריה שלו, מה שאולי גורם לה להתחיל חיוך קטנטן, שעוד לא הגיע לידים ולגוף, אבל לאט לאט יתפשט… מה פירוש לסלוח? לא כמו לשכוח, אולי כמו לשלוח – את מה שמחזיקים בבטן? מישהו (לא יודעת מי) אמר, ש”לסלוח פרושו לוותר על עבר טוב יותר”… הגמרא במסכת יומא מביאה כללים וסיפורים, ואלו לפעמים שני עולמות שונים… איך לסלוח? איך לקבל סליחה? מתי כן, ומתי עוד לא? ועד כמה?…

I took this picture off my computer at a seminar on the subject of “forgiveness” and it turned out a bit blurry. You can see a couple sitting in the rain, looks like after a fight, and although he seems terribly angry and annoyed at her, he still cares enough to protect her with his umbrella, which may make her start a tiny smile, not yet all the way to her folded arms and body posture, but slowly might spread … what does it mean to forgive, lislo’ach? Not like forgetting (lislo’ach and lishko’ach), maybe like sending (lishlo’ach) – what we hold in our stomach. Someone (I do not know who) said that “to forgive means to give up on a better past” … The Gemara in Tractate Yoma brings rules and stories, and these are sometimes two different worlds. How do we forgive another? and how do we accept forgiveness? When is it ok and when, not yet? How much?…

מאיר שלו (ב”כימים אחדים”) כותב: יותר קשה לשדך את הגוף והנשמה ממה שאיש ואשה. משידוך כזה, אפילו להתגרש אי אפשר… גוף ונשמה צריכים לדעת לגדול ביחד. שאז הם כמו שני ציפורים… באותו הכלוב… ולברוח אחד מהשני גם כן אי אפשר. מה שנשאר זה לדעת לסלוח. זה החוכמה שנשארת אחרי שכל יתר החוכמס נגמרות: לדעת לסלוח אחד לשני. כי אם לא לסלוח לבן אדם אחר, אז לכל הפחות לסלוח לעצמך.

Meir Shalev (in his book “Like Few Days”) writes: It is more difficult to match body and soul than man and woman. From such a match, even a divorce is impossible … body and soul need to know how to grow together. Then they are like two birds … in the same cage … and it is impossible to escape from each other. What is left is to know to forgive. That’s the wisdom that remains after all the rest of the wisdom is over: to know how to forgive one another. Because if you do not forgive another person, then at least forgive yourself.

אחת התמונות העצובות השבוע: חיפה, וההר הירוק כל ימות השנה, חיפה ואוהדי מכבי השרופים, “הירוקים” שלה, חיפה שהיתה “ירוקה” במלחמת הקורונה הזו, הפכה “אדומה”. אפשר לשחק עם סטטיסטיקה ובכל זאת. כשאני יוצאת להליכה היומית שלי בק”מ (רדיוס או קוטר?) סביב הבית, אני בודקת את מי שבא מולי בתערובת של חשד, כעס, פחד, יחד עם גם רחמים ותקוה וכמו תמיד, לא בלי לב מתרחב כמו תמיד לנוכח הנוף. אני נזכרת ביום כיפור אחר, ילדי השכונה יושבים בחוץ בערב לפני המלחמה, בלי לדעת מה בא, ועכשיו המחשבה, רק להחזיק, רק להחזיק חזק, גם אם לא ברור במה…  

One of the sad pictures this week: Haifa, and “the green mountain all year round”, Haifa and its ardent “green” Maccabi fans, Haifa that was “green” in this corona war, has turned “red”. One can play with the stats, and yet, when I go out for my daily 1 km walk (radius or diameter?) around the house, I find myself checking everyone with a mixture of suspicion, anger, and fear, along with pity and hope, and also, not without an ever expanding heart as always at the sight of the view. I remember another Yom Kippur, the neighborhood kids sitting outside the eve before the war, unaware of what’s about to come, and now, this thought, what can we do, but hold on, just hold on, even if it’s not clear to what …

זה לא כל כך נעים לראות גן סגור, אמר יהונתן גפן בשירו המפורסם, וזה עוד יותר לא נעים לראות בית כנסת סגור. עוד שלט עצוב מהימים האלו. האם אכן אלפיים שנות בתי הכנסת מגיעות לקיצן? האם עוד נחזור? ואם כן, איך זה יראה? אני בנתיים ממשיכה ללכת עד שיגידו לי במפורש לא.

“It is not so pleasant to see a closed (kinder)garden”, said Yehonatan Geffen in his famous poem, and it is even more unpleasant to see a closed shul. Another sad sign from these days. Is it indeed, that two thousand years of synagogue life is coming to an end? Will we be back? And if so, what will it look like? Meanwhile I keep going until someone explicitly tell me no.

ובשביל האופטימים, או הפסימים והפוחדים והכואבים מאד המבקשים בכל זאת את האופטימיות והתקוה הממשית, בין “כסה לעשור”, שוב “חצבים פורחים וציפורים אינספור“. הקיץ הלוהט נרגע קצת, ויש סימן לסתו, סימן למחר. ובעיר, עוד לפני שנגזר גזר הדין, כבר מוכרים סוכות וקישוטים לחג הבא, שיבוא עלינו לטובה, כי אין דרך אחרת, אלא שיבוא אור אחרי החשכה. מי יתן, ואכן, תהיה זו שנה טובה ומתוקה.

And for the optimists, or the pessimists and the very frightened and pained ones who nevertheless seek the optimism and real hope, between these Ten Days, once again there are “flowering Drimias and countless birds”. The blasting hot summer has calmed down a bit, and there is a reminder of autumn, a sign for a tomorrow. And in the city, even before Yom Kippur is out and the sentence pronounced, Sukkot and decorations for the next holiday are already for sale, may which it come upon us for good, for there is no other way but to have Light after darkness. May it be indeed, a good and sweet year.

All sorts of things have become almost useless these days. That’s why it’s so surprising to chance upon an “end of season” shoe sale. Shoes? Who wears shoes anymore? But I walk in anyway. Short of getting groceries, I don’t think I have been in a store for months. I enter almost tiptoeing as if going into a shire from the past. Everything seems beautiful. “These look lovely”, says the sale’s lady when I eye a pair of indeed, lovely heels, “and very comfortable, you know, for when you…” her words trail off… for when I… what? Zoom? Get on facebook live?? Watch Netflix? It’s been more than 180 days; my clothes are wilting in the closet. And I really don’t need shoes. But, yes, I take a pair of sandals. Just to feel a hint of whatever “normal” means again.

… Wait, wait, you mean normal is shopping??? That’s exactly why we have Covid! To get over our consumption-driven-society!! To focus inward; to …. Yes, I know, but please… I am one of the chief trumpeters of the “everything is for the best”; “let’s find the good in this”… but if anything, Covid taught me is to actually not jump of the ‘look how wonderful closure and social isolation are’ and ‘how great it is to spend time alone’. I get all that, really. And I believe and support and it’s great. But it has no meaning, in my eyes, without a tad, at least, if not more, of sadness; of pain; of feeling the immense loss we are experiencing, daily.

And I believe this is what this season is about: Elul. And Teshuva. And contemplating our actions, past and present and future, it is all so important. And it needs to come with a bit of humility; a great joy for whatever there is, which is indeed, great, and at the same time, not without a moment of, ouch. It’s been a while and it’s not going anywhere. It’s great to be positive and full of faith; it’s also, at times, exhausting. And it needs to be ok to not be ok, if only to be deeply appreciative of everything we did have until not long ago. Only by holding both, we can be, well, human.

***

Most maps I’ve looked at recently have been of CA / US West Coast fires and / or Covid in Israel and the world. But today, I got a new, beautiful, exciting, inspiring map. Portal Hadad Hayomi, a website dedicate to daf yomi learning, has asked its learners if they’d like daf-yomi bookmarks, a stickers and some info. From all the responses so far, they assembled a map of learners, a phenomena never-ever seen before in Jewish history. There’s really no words. Just take a look.

***

The Torah portion of Nitzavim reminds me of a saying in Tractate Brachot 34:b:

במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים

In the place where ba’alei teshuva (those who repent) stand, even the wholly righteous don’t stand.

What does it mean? As is often the case, it could mean a thing and its opposite: option one is to see it as a picture where between each person and G-d, there’s a cord. The “ba’al teshuva”, in order to be at a point of repentance, had to have transgressed, or in a way, cut that cord. The repentance is reconnecting the cord. As we know, a reconnected cord is shorter than a straight one. It also implies a knot along the way, a spot of making that reconnection. In that sense, the “ba’alei teshuva” are actually close than the wholly righteous, who just go about their business being righteous and connected.

Alternatively, we need to know that in order to do “teshuva” (repentance is really not great translation… sort of a “come-back”), we do not need to sin. Just by being human, there’s a painful distance between us and the Divine. The ba’al teshuva “stands” – he perceives it as a list of mitzvot he missed and needs to “fix” maybe keep Shabbat better, maybe give more tzedakah. The idea that getting closer to G-d depends on mitzvot actually stalls him. What makes a righteous person, righteous, in this explanation, is that they never stop in their journey.

Nitzavim ironically, describing the process of teshuva, literally means standing, almost in attention. And which was is it? You already know.

Shabbat Shalom.

Chapter 6 (2nd part): Where is home? פרק 6: איפה הבית? על קפסולות והגדרות הבית

Chapter 6: on living with a non-Jew and Rabban Gamliel traveling in favorite parts of Eretz Yisrael: פרק 6: הדר עם הלא-יהודי, ועל רבן גמליאל שמטייל בארץ הקודש באותם מקומות מוכרים

Chapter 4: About finding and defining The Place – פרק רביעי: על דעת המקום…

Chapter 4: Can Shabbat boundaries continue into the air? who is this for?

פרק 4: האם תחום שבת רק על הקרקע או גם באויר?

Eruvin 36:b: What if I need to go somewhere on Shabbat (outside of my domain) but don’t know where??

Opening to the 3rd chapter: Bakol Me’arvin...

פתיח לפרק השלישי: בכל מערבין:

Chapter 2: well, well… on wells and the first human too

פרק ב: פסין לבארות, ואדם הראשון (עירובין יז-יח):

Opening of Eruvin with focus on 11:b-13:b:

Tractate Eruvin 11:b-13:b – מסכת עירובין יא:ב-יג:ב

טעם דף… מהחלק השני של הפרק הראשון במסכת עירובין: איזה שאלות יכולות לעלות כשאנחנו מנסים להגדיר איזור מסוים לצורכי שבת? וגם, האם אנחנו רק מדברים על מרחבי שבת או אולי גם על מרחבים וגבולות אישיים? ומה עושה כאן רבי מאיר? והאמירה המפורסמת על בית שמאי ובית הלל? קישור ללימוד קצר (כחצי שעה) מצורף למטה.

Eruvin 11:b-13:b:

עירובין: דפים יא:ב-יג:ב:

Eruvin 2-10: