Torah & more… תורה ועוד

“Now when Pharaoh let the people go”… so begins this week’s Torah portion, and one wonders: wait, wasn’t it G-d who let the people go? how come, after the Ten Plagues and all the miracles, all of a sudden Pharaoh gets all the credit?

“ויהי בשלח פרעה את העם” … כך מתחילה פרשת השבוע, מה שמעלה תהייה: רגע, זה לא היה אלוהים ש”שילח את העם”? איך זה, שאחרי עשר המכות וכל הנסים, פתאום פרעה מקבל את כל הקרדיט?

There may be a few ways to understand this: G-d operates in this world through whatever there is in this world. That means people; that means, Pharaoh too; in fact, it means each and every one of us.

יכולות להיות כמה דרכים להבין את זה: אלוהים פועל בעולם הזה דרך מה שיש בעולם הזה. זה אומר גם אנשים, כלומר, גם פרעה. למעשה, זה אומר כל אחד ואחת מאיתנו.

Alternatively, “beshalach” does not have to just means “letting go”, as if from a position of power, but send off as well (like mishloach manot, the goody basket we send on Purim). In that sense, Pharaoh sort of escorts the people out of his country, while G-d, as the verse continues, leads them in a round-about way.

לחלופין, “בשלח” לא רק פירושו “לשלח” כאילו ממצב של כוח, אלא גם במובן של לשלוח, ללוות (כמו גם “משלוח מנות” בפורים). במובן זה, פרעה מלווה את העם אל מחוץ לארצו, בעוד אלוהים, כפי שהפסוק ממשיך, מנחה אותם מסביב למדבר.

Last but not least, is an interesting idea:

The Mishna in Gittin (4:5) talks about a slave who is “half-slave half-freeman”. How does this happen? He was shared by two owners and only one of his two owners emancipated him. What should he do? Beit Hillel states that “he serves his master one day and serves himself one day”, but “Beit Shammai say: Through such an arrangement you have remedied his master, as his master loses nothing through this. However, you have not remedied the slave himself, as the slave himself remains in an unsustainable situation. It is not possible for him to marry a maidservant because he is already a half-freeman, as it is prohibited for a freeman to marry a maidservant. It is also not possible for him to marry a free woman, as he is still a half-slave. If you say he should be idle and not marry, but isn’t it true that the world was created for procreation, as it is stated: “He did not create it to be a waste; He formed it to be inhabited” (Isaiah 45:18)? Rather, for the betterment of the world his master is forced to make him a freeman, and the slave writes a promissory note accepting his responsibility to pay half his value to his master. And Beit Hillel ultimately retracted their opinion, to rule in accordance with the statement of Beit Shammai, that a half-slave must be set free”.

ויש עוד רעיון מעניין:

יש משנה (בגיטין ד, ה) שמדברת על עבד שהוא “חצי עבד, חצי בן חורין”. איך קורה דבר כזה? יש לו שני בעלים שמתחלקים בזמנו, ורק אחד מהם שחרר אותו. מה עליו לעשות? בית הלל קובע כי הוא “עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד”.בית שמאי לעומתם לא מסכים וטוען שאם עשו כך, עשו רק חצי עבודה: “תִּקַּנְתֶּם אֶת רַבּוֹ, וְאֶת עַצְמוֹ לֹא תִקַּנְתֶּם”. מה הבעיה? אדם במצב כזה לא יכול להנשא לעולם: הוא לא יכול לשאת שפחה כי הוא כבר חצי בן חורין, וגם לשאת בת חורין לא יכול כי הוא עדיין חצי עבד, ואנחנו ורצים שינשא כדי שיוכלו להיות לו ילדים. מה עושים? “כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְעוֹשֶׂה אוֹתוֹ בֶן חוֹרִין”, כלומר, הבעלים שעדיין מחזיק בו חייב לשחרר אותו, אבל העבד נשאר חייב לאדון הזה “וְכוֹתֵב שְׁטָר עַל חֲצִי דָמָיו”. ובית הלל חזרו בסופו של דבר מדעתם לפסוק בהתאם להצהרת בית שמאי, כי יש לשחרר חצי עבד לחופשי .

Who are we talking about? Maybe somewhere there was a slave who was owned by two masters, but in a way, this is a metaphor about our verse here.  Bnai Israel were slaves who actually depended on two masters: Pharaoh and G-d. G-d let them go, and now Pharaoh had to be forced to do the same, but, the emancipated slaves still has a debt to the latter master – to Pharaoh, here possibly representing the nations of the world.

על מי אנחנו מדברים? יתכן שבאיזשהו מקום היה עבד שהיה בבעלות שני אדונים, אבל במובן מסוים זו מטאפורה לגבי הפסוק שלנו כאן. בני ישראל היו עבדים תלויים למעשה בשני אדונים: פרעה ואלוקים. אלוקים שחרר אותם, ועכשיו נאלץ פרעה לעשות את אותו הדבר, אך, לעבדים המשוחררים עדיין יש חוב לאדון האחרון – לפרעה, כאן אולי כמייצג את אומות העולם.

Accordingly, we didn’t just go out of Egypt to suntan in the desert, to be “free” or do “whatever”. We told pharaoh to let us go so we can worship our G-d. Our freedom had a purpose and a plan. We left because we had a job to do. Ever since, both masters – G-d and humanity – watch over us to stay true to the task at hand.

אם כך, לא סתם יצאנו ממצרים כדי להשתזף במדבר, להיות “חופשיים”, עשות “מה שבא לנו”. בקשנו מלפרעה לשחרר אותנו כדי שנוכל לעבוד את האלוהים שלנו. לחופש שלנו הייתה מטרה ותוכנית. עזבנו כי הייתה לנו עבודה לעשות. מאז, שני האדונים – האלוהים והאנושות – דואגים לנו ושומרים עלינו שנישאר נאמנים למשימה העומדת על הפרק.

*******

Yesterday, was “Tu Bishvat”, the “new Year of the Trees”, taking place on the 15^th of the Hebrew month of Shvat, and probably one of the most developing holiday we have in our calendar. Originally, it was a cut-off date for calculating the age of a fruit-bearing trees for relevant Biblical mitzvot (Orlah, Maaser Sheni etc). Following the exile and distance from the Land, it became a feast of (dry) fruits and buts, commemorating the trees and the fact that it is sort of a “New Year” celebration. The Kabbalists added a seder with its symbolic meanings; the Zionists celebrated it as an agricultural holiday with over a million people nowadays involved in tree planting activities, and with growing ecological awareness worldwide since the 1980’s and on, it became a Jewish Abor Day / Earth Day.

אתמול היה טו בשבט, ראש השנה לאילנות, שחל ב-15 בשבט, כנראה אחד החגים המשתנים ביותר שיש לנו בלוח השנה שלנו. במקור, היה זה תאריך לחישוב גילם של עצים נושאי פרי עבור מצוות תנ”כיות רלוונטיות (עורלה, מעשר שני וכו’). בעקבות הגלות והמרחק מהארץ, זה הפך לחג של פירות (יבשים), שהנציחו את העצים ואת העובדה שזה סוג של חגיגת ראש השנה. המקובלים הוסיפו סדר עם משמעויותיו הסמליות; הציונים חגגו את זה כחג חקלאי עם למעלה ממיליון אנשים המעורבים בימינו בפעילויות נטיעת עצים, ועם מודעות אקולוגית הולכת וגוברת ברחבי העולם מאז שנות השמונים ואילך, הוא הפך ליום העץ / יום כדור הארץ היהודי.

The Book of Deuteronomy adds another aspect: “For (hu)man is like a tree in the field” (20:19) and the poets added to that. There are so many ways we are like trees. Herman Hesse talks about the trees’ true message to us, to be who we are. It’s a great day to be reminded that we too have the potential to constantly keep growing.

ספר דברים מוסיף היבט נוסף: “כי האדם עץ ​​בשדה” (20:19) והמשוררים הוסיפו לכך. יש כל כך הרבה דרכים בן אנחנו כמו עצים. הרמן הסה כתב על העצים כדוגמא לנו להיות מי שאנחנו. זה יום נהדר להזכיר שגם לנו יש את הפוטנציאל כל הזמן להמשיך ולגדול.

Shabbat Shalom!  שבת שלום

I don’t like to get into politics. My views are mixed. I find myself agreeing with opposite leaders, conflicting ideas. I generally think we have to problem-solve challenges with what’s needed and right for them, right then and there, instead of arriving at them with our already preconceived decided agendas. And even this statement of mine, that things can have more than definitive answer, I view with suspicion, for that  too, is sometimes wrong… so I write all this with some ( a lot!) trepidation. Do I actually want to mention the inauguration here or just stay on course and stick to Torah? Or is there Torah there too??  

אני לא אוהבת להיכנס לפוליטיקה. הדעות שלי מורכבות. אני מוצאת את עצמי מסכימה עם מנהיגים מנוגדים, רעיונות סותרים. אני בדרך כלל חושבת שעלינו לפתור את האתגרים שלפנינו עם מה שנדרש ונכון עבורם, כאן ועכשיו, במקום להגיע אליהם אג’נדות מוחלטות כבר מראש. ואפילו על המשפט הזה שלי, לפיו לדברים יכולים להיות יותר מתשובה חד-משמעית אחת, אני מביטה בחשדנות, גם לגבי זה יכול להיות שלפעמים זה לא כך … אז אני כותבת את כל זה בחשש מה (רב!). האם אני דווקא רוצה להזכיר כאן את ההשבעה או פשוט להמשיך כרגיל ולדבוק בתורה? או שיש שם גם תורה ??

Jo Biden has met so many tragedies in his life. Any one of them would be enough to knock someone down for a while if not for good. But there he is. At 78 (and two months!), the oldest person to have assumed this office, and the camera barely manages to follow him, as he gets up, after sitting / standing at the brisk, bright Washington DC winter day, (5-6 degrees Celsius ~ 42F); he’s climbing the steps of the capitol (for heaven’s sake, no escalator / elevator?), holding hands with his wife, still smiling – and breathing calmly – at the top, ready to get to work.

ג’ו ביידן פגש כל כך הרבה טרגדיות בחייו. כל אחת מהן תספיק להפיל מישהו לקרשים לזמן מה אם לא לתמיד. אבל הנה הוא שם. בגיל 78 (וחודשיים!), האדם המבוגר ביותר שנכנס לתפקיד הנשיאות בארה”ב, והמצלמה בקושי מצליחה לעקוב אחריו, כשהוא קם, לאחר שישב / עמד ביום החורף הבוהק והבהיר הזה בוושינגטון הבירה (5-6 מעלות צלסיוס ~42 פאראנייט), מטפס על מדרגות הקפיטול (לשם שמים, אין דרגנוע / מעלית?), יד ביד עם אשתו, עדיין מחייך – ונושם ברוגע – כשמגיע לראשם, מוכן לעבודה.

He might sign all the wrong papers; I might not agree with him on all or some of what he does or plans to do. Today, I am just so inspired by the fact that, at an age when people look back with nostalgia at how great things were once upon a time and how miserable the future is, his whole being says, “the best is yet to come”!

הוא עלול לחתום על כל הניירות הלא נכונים; אולי לא אסכים איתו לגבי כל מה שהוא עושה או מתכנן לעשות. היום אני מלאת השראה מהעובדה שבגיל בו אנשים מסתכלים אחורה בנוסטלגיה על כמה החיים היו נהדרים פעם וכמה העתיד הוא עלוב, כל הווייתו אומרת, “הטוב ביותר עוד לפנינו” !

There is a lot going on in this week’s Torah portion, but I’d like to just fish one obscure detail: After the declaration of the new month, come the instructions for the Exodus. Among them, this (Exodus 12:22-23):

Take a bunch of hyssop, dip it in the blood that is in the basin, and apply some of the blood that is in the basin to the lintel and to the two doorposts. None of you shall go outside the door of his house until morning. For when the LORD goes through to smite the Egyptians, He will see the blood on the lintel and the two doorposts, and the LORD will pass over the door and not let the Destroyer enter and smite your home.

הרבה דברים קורים בפרשת השבוע הזה, אבל אני רוצה לדוג רק פרט אחד, די מוזר: אחרי הכרזת החודש החדש, מגיעות ההוראות ליציאת מצרים. ביניהם זה (שמות יב, 22-23):

וּלְקַחְתֶּ֞ם אֲגֻדַּ֣ת אֵז֗וֹב וּטְבַלְתֶּם֮ בַּדָּ֣ם אֲשֶׁר־בַּסַּף֒ וְהִגַּעְתֶּ֤ם אֶל־הַמַּשְׁקוֹף֙ וְאֶל־שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֔ת מִן־הַדָּ֖ם אֲשֶׁ֣ר בַּסָּ֑ף וְאַתֶּ֗ם לֹ֥א תֵצְא֛וּ אִ֥ישׁ מִפֶּֽתַח־בֵּית֖וֹ עַד־בֹּֽקֶר׃ וְעָבַ֣ר ה’ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח ה’ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף׃

So first, ichs. Second, seriously?? G-d needs to see a marking to know to pass over my door? What, does G-d not know who I am? I need to hang a sign?? What’s with the G-d Almighty who is a the One who knows everything?

אז קודם כל, איכס, ושנית, ברצינות?? אלוקים צריך לראות סימון כדי לדעת לפסוח מעבר לדלת שלי? מה, אלוקים לא יודע מי אני? אני צריכה לתלות שלט?? מה עם אלוקים הכל-יכול שיודע הכל?

Yes to all of this. And also this: Of all events, the Exodus from Egypt is one time when we had to do as little as possible – stay out of the way and don’t go outside (sounds familiar…). All other redemptions, we had to fight and struggle. And yet, doing little is one thing, especially when so appropriate. Doing nothing at all? turns out, it’s not an option.

כן לכל זה. וגם עוד דבר: מכל האירועים, יציאת מצרים היא הפעם האחת והיחידה שהיינו צריכים לעשות כמה שפחות – להסתגר ולא לצאת החוצה (נשמע מוכר…). בכל שאר הגאולות, היינו צריכים להילחם ולהיאבק. ובכל זאת, לעשות מעט – זה דבר אחד, במיוחד כשזה הדבר הנכון והמתאים. לא לעשות כלום בכלל? מסתבר שזו לא אפשרות.

The Exodus of the people from Egypt was already “in place”. Everything was set. It was happening. The thing we longed for, for so long, is now — as a national occurrence. As individuals? still, each and every one of us has to make a choice: to go or not to go? To be or not to be? This is that marking on the door; my little effort; my taking responsibility. I am not dragged out of Egypt. I have a choice; I have a voice, faint as it may be, that says, I’m getting up, and I am coming too. Because, even after all this, I do believe, the best is yet to come.

יציאת בני ישראל ממצרים כבר הייתה “במקומה”. הכל נקבע. זה כבר ממש קורה. הדבר אליו ייחלנו, כל כך הרבה זמן, הוא עכשיו כאן — כהתרחשות לאומית. כיחידים? ובכן, עדיין, כל אחד ואחת מאיתנו צריך לבחור: ללכת או לא ללכת? להיות או לא להיות? זהו הסימון על הדלת; המאמץ הקטן שלי; לקחת אחריות על הבחירה שלי. אני לא נגרר ממצרים. יש לי קול, חלש ככל שיהיה, שאומר, אני קם, וגם אני בא. מכיוון שגם אחרי כל זה, אני מאמין ש”הטוב ביותר עוד לפנינו”.

Shabbat Shalom – שבת שלום!

My aunt of blessed memory used to collect frogs; I mean, not live ones, although they did have a small pond in their backyard with which I, the “city girl” (if you can call Haifa a “city”) in love with the outdoors, was fascinated. At night we could listen to them croaking from among the bullrushes; sometimes, we could hear their sudden splash, and on rare occasions, very gently and quietly, approach the rocky edge, and if very lucky even stroke their slimy backs with my little finger.

דודתי ז”ל נהגה לאסוף צפרדעים; זאת אומרת, לא חיים, אם כי היתה להם בריכה קטנה בחצר האחורית ממנה, אני, “נערת העיר” (אם אפשר לקרוא לחיפה “עיר”) שמאוהבת בחיק הטבע, הוקסמתי. בלילה יכולנו להקשיב להם מקרקרים מבין הגומא; לפעמים יכולנו לשמוע את ה”בלופ” הפתאומי שלהם בקופצם למים, ובמקרים נדירים, אם התקרבנו לאבנים שבקצה, בשקט ועדינות, יכולתי אולי אפילו ללטף את גבם החלקלק באצבעי הקטנה.

The inside of the home was also filled with frogs; a global collection of colors, sizes, materials and imagination… what is it about frogs? There is a story that touches on this in this week’s Talmud reading that coincides with this week’s Torah portion.

הבית בפנים היה מלא בצפרדעים; אוסף עולמי של צבעים, גדלים, חומרים שונים ודמיון … מה הענין עם צפרדעים? יש סיפור שנוגע בזה בדף היומי של השבוע ש”במקרה” מתאים גם לפרשת השבוע.

The story (in Tractate P’sachim 53:b) starts with Todos, Ish Romi. Because he established a substitute to the Pesach offering in Rome, which was super questionable, the sages wonder, whether he is a great man, in terms of Torah scholarship, or a violent man (“a man of fists”) who should be punished but could not because of his local stature?

הסיפר (במסכת פסחים נג:ב) מתחיל בתודוס איש רומי. מכיון שהוא מציע תחליף לקרבן הפסח ברומא, דבר שהיה שנוי במחלוקת ביותר, החכמים תוהים, האם הוא אדם גדול, מבחינת לימוד התורה, או אדם אלים (“בעל אגרופין”) שיש להענישו על מעשיו, אך דבר זה הינו בלתי אפשרי בגלל מעמדו המקומי?

In order to resolve this, they bring a story he taught. The story is a bit strange but, at least it lets Todos of the hook. And we are left with the story: Todos is asking why did Hananya, Mishael and Azarya (Shadrach, Meshach and Abednego) decide to throw themselves into the fiery furnace (Daniel, chap 3). Until now, we thought they did it for “kiddush Hashem”, to die sanctifying G-d’s name, but he gives us another answer:  

על מנת לפתור זאת, הם מביאים לנו מדרש שלימד. המדרש קצת מוזר, אבל לפחות, הוא מאפשר להם לשחרר את תודוס ולנו, נשאר הסיפור. תודוס שואל מדוע החליטו חנניה, מישאל ועזריה (שדרך, משך ועבד-נגו) להשליך את עצמם לכבשן האש (דניאל, פרק ג). עד עכשיו חשבנו שהם עשו זאת למען “קידוש השם”, אבל עכשיו הוא נותן לנו תשובה נוספת:

They drew an a fortiori inference on their own from the plague of frogs in Egypt. With regard to frogs, which are not commanded concerning the sanctification of the name of God, it is written: “And the river shall swarm with frogs, which shall go up and come into your house, and into your bedchamber, and onto your bed, and into the houses of your servants, and upon your people, and into their ovens and kneading bowls” (Exodus 7:28). When are kneading bowls found near the oven? You must say that it is when the oven is hot. If in fulfilling the command to harass the Egyptians, the frogs entered burning ovens, all the more so, we, who are commanded concerning the sanctification of the name of God, should deliver ourselves to be killed in the fiery furnace for that purpose.

נָשְׂאוּ קַל וָחוֹמֶר בְּעַצְמָן מִצְּפַרְדְּעִים. וּמָה צְפַרְדְּעִים שֶׁאֵין מְצֻוִּוין עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם, כְּתִיב בְּהוּ: ״וּבָאוּ [וְעָלוּ] בְּבֵיתֶךָ [וְגוֹ׳] וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ״ (שמות ז:27). אֵימָתַי מִשְׁאָרוֹת מְצוּיוֹת אֵצֶל תַּנּוּר? הֱוֵי אוֹמֵר בְּשָׁעָה שֶׁהַתַּנּוּר חַם. אָנוּ שֶׁמְּצֻוִּוין עַל קְדוּשַּׁת הַשֵּׁם — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

An “afortiori” is a “kal vachomer”, away to deduce things from the text saying, if this, then “all the more so” that. In this case, if the frogs who usually live in the swamp and were not commanded to jump into the fire, did so to sanctify G-d’s name. All the more so we, who don’t have to give a “swamp”, should too.

“קל וחומר” היא דרך ללמוד דברים מהטקסט. במקרה זה, אם הצפרדעים שחיות בדרך כלל בביצה ולא נצטוו לקפוץ לאש, עשו זאת כדי לקדש שם שמים, על אחת כמה וכמה (“קל וחומר”), אנחנו, שלא צריכים לוותר על ביצה, גם צריכים לעשות זאת.  

Of course, this teaching is riddled with problems, chief among them the question whether we actually learn from frogs? Do frogs have free-will to obey or disobey G-d? Last, we usually think of Hananya, Mishael and Azarya as “jumping” into the fiery furnace because they preferred death to life with idolatry, but 1. Dying rather than transgressing idolatry is actually what they are supposed to do in such a case, and 2. They didn’t die! So what’s going on?

כמובן שהלימוד הזה מלא בעיות ותהיות. קודם כל, האם אנחנו באמת לומדים מצפרדעים?? האם לצפרדעים יש רצון חופשי למלא או לא למלא את מצוות אלוהים? והכי חשוב, בדרך כלל אנחנו חושבים על חחניה, מישאל ועזריה שמי ש”קפצו” לכבשן הלוהט מכיון שהם העדיפו את המוות על פני החיים עם עבודת אלילים, אבל א. למות על קידוש השם במקרה כזה (של האפשרות לעבוד אלילים) זה בעצם מה שהם אמורים לעשות, ו-ב. הם לא מתו!! אז מה קורה כאן??

Tosfot, the commentator(s) contemporary to Rashi, suggest that they were not asked to bow down to idolatry but to a monument of the king, Nebuchadnezzar, which would have been allowed! So why go into the fire to begin with? Because they learned from the frogs!! What exactly did they learn?? Aha!! The midrash tells us that the frogs continued to croak inside the bellies of the Egyptians. I apologies if this imagery is disturbing. The point is, that they continued to live, hereby, they did not jumpinto “the ovens and kneading bowls” in order to die sanctifying G-d’s name, but in order to continue living for G-d’s name!!

תוספות, אסופת הפרשנים בני זמנו של רש”י, מציע שלא היה עליהם הכרח להשתחוות לעבודת אלילים אלא לאנדרטה של המלך, נבוכדנצר, דבר שהיה מותר!! אז למה להכנס לאש מלכתחילה? כי הם למדו מהצפרדעים!! אבל מה בדיוק הם למדו?? אהה!! המדרש מספר לנו שהצפרדעים המשיכו לקרקע בתוך הבטן של המצרים. אני מתנצלת אם התמונה הזו קצת מטרידה. הנעיןן הוא שהם המשיכו לחיות. בכך, הוכיחו שהם לא קפצו לתוך “התנורים והמשארות” כדי למות על קידוש השם, אלא כדי להמשיך ולחיות על קידוש השם!!

The Gemara here maybe suggests something far out: that while dying for “Kidush Hashem” can be brave and worthy, it’s also just a “moment”, while living, day and day out with G-d in mind, is a whole different story. To be called upon tasks we don’t like, be in situations we don’t want to, and the opposite as well, to experience great pleasures and enjoyments, and still throughout all of those, always live and walk with G-d, while singing – croaking! – G-d’s song, even from the belly of the Egyptians, that’s the challenge and that’s the great accomplishment the frogs teach us.

הגמרא כאן אולי מציעה משהו הרבה יותר מורכב: שבשעה שלמות על קידוש השם יכול להיות דבר אמיץ ורם מעלה, הרי זה גם רק רגע אחד, בעוד החיים עצמם, יום יום עם אלוהים, זה סיפור אחר לגמרי. להקרא למשימות שאנחנו לא אוהבים, להיות במצבים שאנחנו לא רוצים, וגם להיפך, לחוות הנאות ועינוגים צרופים, ועדיין, כל הזמן, תמיד לחיות וללכת עם אלוהים, תוך כדי  שירה– קרקור! – של זמרת האלוהים, אפילו מתוך בטן המצרים, זה האתגר, וזה ההישג העצום שהצפרדעים מלמדות אותנו.

Hodesh Tov & Shabbat Shalom ** חודש טוב ושבת שלום

P’sachim 2:a – Ohr LeArba’a Asar: What is this light we’re talking about? and what are we talking about? The surprising opening of Tractate P’sachim עברית & English, Dec 2, 2020 – At the Galilee, picking olives, right before Hanukkah

P’sachim 7:a-10:a: Is there a blessing on getting rid of things? Wat is it and why? עברית & English, Dec 2, 2020

P’sachim 14:a Rabbi Chanina S’gan Hakohanim – Rabbi Hanina, the vice of the priests, tum’a & tahara, עברית & English, Dec 9, 2020 From Har Meron in the Upper Galilee

P’sachim 21a: Opening the 2nd chapter: Dealing with getting rid of chametz: when? how? How do we get rid of chametz? Burn scatter, drown?? We might know what we do, but how did we get there? עברית & English, Dec 16, 2020

Psachim 27:b-28:a: How do we get rid of chametz? Burn scatter, drown?? We might know what we do, but how did we get there? עברית & English, Dec 23, 2020

Psachim 35:a: what kind of grain can we use for matza & why??What are the “5 grains” and who thought rice should be one of them too? עברית & English, Dec 30, 2020

39a-43a: End of 2nd chapter, beginning of 3rd: Which vegetable are good for maror? And what about additional kinds of chametz?? And did you know about hair removal in Gemara days?? עברית & English, Jan 6, 2021

49:a-53:b: end of 3rd chapter and beginning of 4th – so many interesting things!! what if the 14th of Nisan falls on Shabbat? What if I left some chametz and went to fulfill another mitzvah (on the 14th of Nisan)?? Different customs and who takes precedence? And, anything we can learn from the Frog?? עברית & English – Jan 13, 2021 – almost Rosh Hodesh Shvat.

Usually we read the Torah linearly: one story after another, one Torah portion after another. But, it’s possible to read it as a spiral. This way, we suddenly notice repeated themes that come up in various places, expanding and shedding light on each other. For example, in Genesis, it was Abraham who said, hinneni, here I am when G-d called on him to bring up Isaac. Can we learn from there about Moses, in this week’s Torah portion, who responds to G-d with his own “hinneni” at the Burning Bush?

בדרך כלל אנחנו קוראים את התורה באופן ליניארי: סיפור אחד אחרי השני, פרשת שבוע אחת אחרי השנייה. אבל, אפשר לקרוא את התורה גם בספירלה. כשנקרא את זה כך, נבחין לפתע בנושאים שחוזרים ועולים במקומות שונים, מרחיבים ושופכים אור אחד על השני. למשל, בבראשית היה זה אברהם שאמר “הנני” כשאלוהים קרא לו להעלות את יצחק לעולה. האם ניתן ללמוד משם על משה בפרשה שלנו שמגיב לאלוהים ב”הנני””משלו בסנה הבוער?

The Book of Exodus begins with the letter vav, which in Hebrew means “hook” and is grammatically used for “and”… implying that Exodus is not really a new book, but a continuation of Genesis. Once upon a time, Exodus used to be called “The 2nd Book”. You’d think that makes sense because it is the 2nd, but if it’s just a numerical system, then Leviticus should be called “the 3^rd Book”, and… you guessed, it – it doesn’t. So what is meant by Exodus being called “the second”?

ספר שמות מתחיל באות וו, שמשמעותה בעברית “קרס” ומשמשת באופן דקדוקי כחיבור, כאילו ספר שמות אינו באמת ספר חדש, אלא המשך של בראשית. בעבר הספר הזה נקרא “הספר השני”. זה נשמע הגיוני כי זה הספר השני, אבל אם זו רק מערכת מספרית, אז צריך לקרוא לספר “ויקרא” “הספר השלישי”, ו … ניחשתם נכון, זה לא כך. אז מה הכוונה בכך שספר שמות מכונה “השני”?

Turns out, Exodus is a 2^nd kind of creation: the first creation in the 1^st book, looked at all of humanity, then focused on one family; this second creation we’re encountering now, is that of the nation. No wonder therefore that we meet midwives and deal with births; no wonder that the whole exodus story can be compared to a birth with the “blood on the doorpost” (although birth does not have to involve blood) and the “opening of the sea”, allowing the people out, to freedom, to start their adult life. In Hebrew, the Book of Exodus in Hebrew is called Shmot, literally meaning “names”. It opens with a list:

מסתבר שספר שמות מעין בריאה שניה: הבריאה הראשונה ב”בראשית” התייחסה לאנושות כולה, ואז התמקדה במשפחה אחת; הבריאה השנייה בה אנו פוגשים כעת, היא זו של האומה. לכן לא פלא שאנחנו פוגשים מיילדות שמתמודדות עם לידות; לא פלא שניתן להשוות את כל סיפור יציאת מצרים ללידה עם “הדם על פתח הדלת” (אם כי לידה לא חייבת להיות כרוכה בדם) ו”המעבר בים”, המאפשר לעם לצאת, לחופש, להתחיל את חייהם הבוגרים. באנגלית הספר נקרא על שם הנושא המרכזי בו, יציאת מצרים, אבל בעברית הוא נקרא כאמור “שמות”, ונפתח ברשימה:

Then slowly and strikingly, the names – disappear. By the second chapter, “A certain man of the house of Levi went and married a Levite woman” (Exodus 2:1). Don’t we know their names? Yes, we do. Later we read: “Amram took to wife his father’s sister Yocheved, and she bore him Aaron and Moses…” (6:20). So why not mention them earlier?

אז לאט ובאופן ברור, השמות – נעלמים. בפרק השני כבר אנחנו מוצאים “וַיֵּ֥לֶךְ אִ֖ישׁ מִבֵּ֣ית לֵוִ֑י וַיִּקַּ֖ח אֶת־בַּת־לֵוִֽי (שמות ב:1). האם אנחנו לא יודעים את שמותיהם? אנחנו כן. בהמשך נקרא “וַיִּקַּ֨ח עַמְרָ֜ם אֶת־יוֹכֶ֤בֶד דֹּֽדָתוֹ֙ ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַתֵּ֣לֶד ל֔וֹ אֶֽת־אַהֲרֹ֖ן וְאֶת־מֹשֶׁ֑ה”… (6:20). אז למה לא להזכיר אותם קודם?

Names and naming can take us back to Genesis again: “And Adam (the man) gave names to all the cattle and to the birds of the sky and to all the wild beasts; but for Adam no fitting helper was found” (Genesis 2:20). By naming the animals, he recognizes who each was, what were their key qualities, how they should be addressed.

ענין השמות מחזיר אותנו שוב לבראשית: “וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ”  בראשית ב, כ).  בכך שהוא נותן שמות לבעלי החיים, הוא מכיר מי כל אחד מהם, מה הים איכויות המפתח שלהם, כיצד יש להתייחס אליהם.

The man and the woman share different levels of relationship: at first, they are “male and female”, a biological construct, closest to the animals; then, “man and woman”, parallel to an emotional connection (“Hence a man leaves his father and mother and clings to his wife, so that they become one flesh” [Genesis 2:24]). Only after they leave the Garden with its magical existence, they receive and “own” their names: Adam then “knows his wife, Hava”, who in turns names the children, based on their unique presence and qualities.

הגבר והאישה חולקים רמות יחסים שונות: בהתחלה הם מתוארים כ”זכר ונקבה”, מערכת ביולוגית, הקרובה ביותר לבעלי החיים; לאחר מכן, כשהם מפתחים קשר רגשי, הם הם הופכים ל”איש ואישה” (“עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי לוּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד” [בראשית ב, כ”ד]). רק אחרי שהם עוזבים את הגן ואת הקיום הניסי, הם מקבלים את שמותיהם: האדם “יודע את אשתו, חוה”. היא מצידה, נותנת שמות לילדיהם, לפי נוכחותם ותכונותיהם הייחודיות.

Naming is significant throughout the Torah; therefore, their absence is too. After the opening list in our portion, no names are mentioned during slavery: the sister, the daughter, even the king… no one has a name; everyone has a description based on their immediate role, relative to another. This goes on until Moses is born, and the chance of freedom appears on the horizon. Until then, it only matters how useful you are, not who you are. One of the forms of slavery is the loss on identity that comes with naming, with identifying someone as a unique individual made in G-d’s image.

נתינת שמות היא משמעותית בכל התורה. לכן גם היעדרם. אחרי רשימת הפתיחה בפרשה שלנו, לא מוזכרים שמות במהלך העבדות: האחות, הבת, אפילו המלך … לאף אחד אין שם; לכולם יש תיאור המבוסס על תפקידם המיידי, ביחס לאחר. כך זה נמשך עד שנולד משה, והסיכוי לחופש מופיע באופק. עד אז, חשוב רק כמה אתה שימושי, ולא מי שאתה. אחת מצורות העבדות היא אובדן הזהות שמלווה בשמות, בזיהויו של אחר כפרט ייחודי שנברא בצלם אלוהים.

I remember reading about a test handed to workers somewhere for their certification at the place of employment. The last question, with the most points, was “what’s the name of the cleaning lady”?… We can recall with horror the branding of numbers on arms during the Holocaust, to further strip people of their unique, individual identity. We can think, in a “softer” examples of various names each one of us is called: when the teacher called you by your full name, including middle and last, and you knew he was very serious… when your beloved called you dearest or sweety, as opposed to the grocery clerk who barely lifts his head with a “madam”, “miss” or “sir”; when someone called me “geveret kahana”, making it sounds like I am my mother or grandma… or alternatively, when my kids say, mom or ima or imush…

אני זוכרת שקראתי על מבחן לעובדים לצורך הסמכתם במקום עבודה כלשהו. השאלה האחרונה, עם הכי הרבה נקודות, הייתה “איך קוראים לעובדת ניקיון”?… אנו יכולים להיזכר באימה במספרים המקועקעים על הזרוע במהלך השואה, כדי להפשיט אנשים מזהותם האישית הייחודית. אנו יכולים גם לחשוב על דוגמאות “רכות” יותר לשמות שונים שכל אחד מאיתנו נקרא: כשהמורה קרא לך בשמך המלא, כולל שם אמצעי ומשפחה וידעת שהוא רציני מאד… כאשר אהובתך קראה לך יקר שלי או מתוקי, בניגוד למוכר במכולת, שבקושי הרים את ראשו ב”גברת” או “אדון”; כשמישהו קרא אחרי “גברת כהנא”, וזה נשמע כאילו אני אמא או סבתא שלי … או לחילופין, כשהילדים שלי אומרים, מאמי או אימא או אימוש …

Every human has a name, says Zelda’s famous poem, a way we are called. The first step in going out of slavery is to know who we are and from there, know another.

לכל בן אדם יש שם, אומר השיר המפורסם של זלדה, דרך שאנחנו מכונים. הצעד הראשון מעבדות לחירות הוא לדעת מי אנחנו, ומתוך כך, לדעת אחר.

Shabbat Shalom שבת שלום

Just before his death, Jacob calls his sons and blesses them. We know how important his father’s blessing was to him when he was young; so much so, that he – and his mom – made sure he gets it rather than his brother Esau. We might expect the grown Jacob to have learned his lesson and show us the best “blessing giving” in history. However, we are confronted with verses like:
“Reuven, you are my first-born, my might, and the first-fruits of my strength… unstable as water… you have ascended your father’s bed; then defiled it… Shimon and Levi… cursed be their anger for it was fierce, and their wrath for it was cruel; I will divide them in Jacob, and scatter them in Israel.” (Genesis 49:3-7).  What is blessing and what does it mean “to bless” someone? Shouldn’t a blessing be ‘I wish you the best?’

לפני מותו, יעקב קורא לבניו ומברך אותם. אנחנו יודעים עד כמה ברכת אביו הייתה חשובה לו כשהיה צעיר; עד כדי כך שהוא – ואמו – הבטיחו שהוא יקבל אותה ולא אחיו, עשו. יכולנו לצפות שיעקב הבוגר ילמד את הלקח ויראה לנו איך נראית “הענקת הברכה” הטובה ביותר בהיסטוריה. עם זאת, אנו ניצבים מול פסוקים כמו: “רְאוּבֵן֙ בְּכֹ֣רִי אַ֔תָּה כֹּחִ֖י וְרֵאשִׁ֣ית אוֹנִ֑י יֶ֥תֶר שְׂאֵ֖ת וְיֶ֥תֶר עָֽז׃ פַּ֤חַז כַּמַּ֙יִם֙ אַל־תּוֹתַ֔ר כִּ֥י עָלִ֖יתָ מִשְׁכְּבֵ֣י אָבִ֑יךָ אָ֥ז חִלַּ֖לְתָּ יְצוּעִ֥י עָלָֽה׃ שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹתֵיהֶֽם׃ אָר֤וּר אַפָּם֙ כִּ֣י עָ֔ז וְעֶבְרָתָ֖ם כִּ֣י קָשָׁ֑תָה אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַעֲקֹ֔ב וַאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל”… (בראית מט:3-7). מהי ברכה ומה פירוש “לברך” מישהו? האם ברכה לא צריכה להיות ‘אני מאחל לך את הטוב ביותר?’

The Torah has different blessings: G-d blesses people and the world; People also pronounce a blessing that includes G-d; and people bless each other (mostly parents bless their children, but surprisingly in this portion, Jacob also blesses Pharaoh).

לתורה יש ברכות שונות: אלוקים מברך אנשים ועולם; אנשים מברכים אחרים בברכה הכוללת את אלוקים; ואנשים מברכים זה את זה, בעיקר הורים מברכים את ילדיהם, אך באופן מפתיע בפרשה זו, יעקב מברך גם את פרעה.

Rabbi Hirsch of the 19th century, a genius in conducting thorough “root-canals” on Hebrew roots, teaches that b.r.ch – the root for bracha, blessing – has to do with “power growth”, “spur prosperity”. He connects therefore 2 other Hebrew words that superficially look unrelated. These are the words berech, knee, and brecha, pool, reservoir.  The knee is the power point joint, the limb that propels us, that makes us go down or jump to new heights. From here, we have the verb lehavrich, as in to settle down camels, or bow down in prayer, which is close to kneeling. A pool likewise is a place from which one can recharge and draw strength. Rav Hirsch further connects it to other verbs like barak – a separate flash of lightening; and all the verbs that start with peh.resh and have to do with getting out on one’s own, developing, flowering and also getting wild.

הרב הירש שחי במאה ה -19, גאון ב”טיפולי שורש” יסודיים בענין שורשים עבריים, מלמד כי השורש לברכה, ב.ר.כ. קשור ל”צמיחת כוח “,” לעודד שגשוג “. לכן הוא מחבר שתי מילים עבריות אחרות שנראות על פניו כלא קשורות. אלה המילים ברך (ברגל) ובריכה (מאגר מים). הברך היא מפרק נקודת הכוח, האיבר שמניע אותנו, שגורם לנו לרדת נמוך או לקפוץ לגבהים חדשים. מכאן יש לנו את הפועל להבריך, להושיב גמלים, או להשתחוות בתפילה, שקרובה לכריעה. בריכה היא גם מקום שממנו ניתן להטעין ולשאוב כוח. הרב הירש מחבר את השורש (ב.ר.כ) לפעלים אחרים כמו ברק – ההבזק הנפרד של אור; וכל הפעלים שמתחילים עם פ.ר. וקשורים ליציאה עצמאית, להתפתחות, לפריחה וגם להתפרעות.

A blessing if so, is no magic; no abracadabra. It can’t turn an Esau into a Jacob, a Reuven into Judah. Rather, it expresses the ability to truly see someone and wish for them to grow to be the best they can be, no matter the outward conditions and challenges. To borrow from Shakespere’s “to be or not to be”, if to be able to be truly who we are is what life is all about, then for someone else to see our core true self, believe in us, and wish for us to fully be that – is indeed, a blessing.

ברכה אם כן, אינה קסם; היא לא אברקדברה. היא לא יכולה להפוך את עשו ליעקב, את ראובן ליהודה. במקום זאת, היא מבטאת את היכולת לראות מישהו באמת ולאחל להם לגדול להיות הכי טובים שהם יכולים להיות, לא משנה מה התנאים והאתגרים החיצוניים. בהשאלה מ”להיות או לא להיות “של שייקספיר, אם להיות באמת מי שאנחנו, זה ענין החיים, אז זה שמישהו אחר רואה את העצמי האמיתי שלנו, מאמין בנו ומייחל לנו להיות הכי טובים שאפשר – זו אכן ברכה.

*******

Pesach is not for another 3 months, but studying Tractate Pesachim in the daily daf, brings it much closer. It is therefore that this week I find myself thinking about the following: There are 5 kinds of grain with which one fulfills the obligation to eat matza on the first night of Passover (wheat, barley, spelt, rye and oats). The reason why those, is explained from a verse in Deuteronomy 16:3: “You (sn) shall not eat anything leavened (hametz) with it; for seven days thereafter you shall eat unleavened bread (matza)”…

פסח לא אמור להגיע עד עוד 3 חודשים, אבל לימוד מסכת פסחים בדף היומי, מקרב את החג הרבה יותר. לכן השבוע אני מוצאת את עצמי חושבת על הדברים הבאים: ישנם 5 סוגים של דגן שממלאים את החובה לאכול מצה בלילה הראשון של חג הפסח (חיטה, שעורה, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל). הסיבה שבגללה אנחנו אוכלים דוקא את אלה מוסברת מפסוק בספר דברים טז, ג: “לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת”….

Due to the proximity of hametz and matza in this verse, the understanding is that these two are intimately connected. Specifically, that the only way to fulfill the obligation to eat matza is with substances which has the potential of becoming leavened. But why? Why not have a unique plant that is only for making matza? An easily recognized plant we grow in isolation, if need be, dedicated for this special food…

בשל קרבתם של חמץ ומצה בפסוק זה, ההבנה היא ששני אלה קשורים זה לזה. באופן ספציפי, שהדרך היחידה למלא את החובה לאכול מצה היא באמצעות משהו שיש בו פוטנציאל לחמץ. אבל למה? למה שלא יהיה למשל צמח ייחודי המיועד להכנת מצה בלבד? צמח שניתן לזהות אותו, שנגדל אותו בבידוד, אם צריך, מוקדש אך ורק למאכל המיוחד הזה…

Rather, an amazing spiritual message lays hidden in this teaching: only things that have the potential to go very “wrong”, to “leaven”, ferment, sour, also have the potential to go greatly – right. We can’t separate our life into good and bad compartments, neatly tucked in different boxes. We might get hurt most by the people we love most, while people we are not close to, can’t hurt us too badly, nor cheer us up when we’re down. “Good” and “bad” are mixed, and much depends, not only on the raw “material” which is often a given, but on how we handle them.

במקום זאת, מסר רוחני יפיפה מסתתר בלימוד הזה: רק דברים שיש בהם פוטנציאל להפוך ל”חמץ”, לתסוס, להתקלקל בצורה הזו, יש גם את הפוטנציאל להיות למצה, להפוך לאוכל הקדוש והמיוחד לחג החירות. אנחנו לא יכולים להפריד את חיינו לתאים טובים ורעים, טמונים בקופסאות שונות. יש ואנחנו נפגעים הכי הרבה מהאנשים שאנחנו הכי אוהבים, בזמן שאנשים שאנחנו לא קרובים אליהם, לא יכולים לפגוע בנו יותר מדי וגם לא לשמח אותנו כשאנחנו “על הפנים”. “טוב” ו”רע “מעורבבים, והרבה תלוי, לא רק ב”חומר” הגולמי שהוא לעיתים קרובות נתון, אלא באופן הטיפול שלנו בו.

Shabbat Shalom.

היום, עשרה בטבת, הראשון מבין ארבעת ימי התענית לזכר חורבן בית המקדש,  מן יום הצום “רגוע”, לא קרה “כלום”, יום קצר, פחות מחצי יום. אני זוכרת שנה אחת שדוקא ביום הזה יצא לנו לטוס מזרחה. זמן הצום, מחושב לפי השמש, התקצר עוד יותר. כל כך קצר, שלא תמיד מספיקים לברר על מה ולמה.

Today is, the Tenth of Tevet, the first of the four days of fast in commemoration of the destruction of the Temple, a kind of “calm” fast, nothing awful happened, a short day, even less than half a day. I remember one year when on this very day we flew east, from the US to Israel. The fast time, calculated by the sun, got further shortened. So short that there is not always enough time to figure out what it is all about and why.

בעשרה בטבת, התחיל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים (בשנת 588 לפנה”ס), מצור שהסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וחורבן בית המקדש הראשון. אירועים טרגיים נוספים קרו בתקופה זו: לפי המסורת, עזרא הסופר, שהיה הדמות המרכזית בשיבת ציון ובשיקום התורה והרוח בתקופת בנין בית שני, נפטר ב-9 בטבת וב-8 בטבת, “נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך והחושך בא לעולם שלושה ימים”, ויש שאומרים ש”אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו עגל הזהב, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צורכה”.

On the 10th of Tevet, the siege of Jerusalem by Nebuchadnezzar king of Babylon began (in 588 BCE), a siege that ended a year and a half later with the destruction of the Kingdom of Judah, the destruction of the city of Jerusalem and the destruction of the First Temple. Other tragic events took place on this day too: According to tradition, Ezra, the Scribe, the main figure in Shivat Zion (the Return to Zion), and restoration of Torah and spirituality during the Second Temple era, died on the 9th Tevet and on the 8^th of Tevet, “the Torah was translated into Greek in the days of King Ptolemy and darkness came into the world for three days”. and some say, that “that day, was harsh as the day the Golden Calf was made, as there was no way to sufficiently translate the Torah”.  

מה המשמעות של האירועים האלה, בתוך החושך העונתי הזה? הגעתו של נבוכדנצר לירושלים מתוארת בספר מלכים ב, כה:א:

What do these events mean, in the midst of this seasonal darkness? Nebuchadnezzar’s arrival in Jerusalem is described in 2nd Kings, 25:1:

וַיְהִי֩ בִשְׁנַ֨ת הַתְּשִׁיעִ֜ית לְמָלְכ֗וֹ בַּחֹ֣דֶשׁ הָעֲשִׂירִי֮ בֶּעָשׂ֣וֹר לַחֹדֶשׁ֒ בָּ֠א נְבֻכַדְנֶאצַּ֨ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֜ל ה֧וּא וְכָל־חֵיל֛וֹ עַל־יְרוּשָׁלִַ֖ם וַיִּ֣חַן עָלֶ֑יהָ וַיִּבְנ֥וּ עָלֶ֖יהָ דָּיֵ֥ק סָבִֽיב׃

And in the ninth year of his reign, on the tenth day of the tenth month, Nebuchadnezzar moved against Jerusalem with his whole army. He besieged it; and they built towers against it all around.

החודש העשירי הוא חודש טבת, כשהספירה מתחילה מניסן, באביב, ו”מלכו” זו מלכות המלך צדקיה. המצור נמשך עוד חודשים רבים, והשאלה היא כמובן, מילא, לצום בתשעה באב, על החורבן, אפשר להבין, אבל למה, למה לצום כשבעצם “עוד לא קרה כלום”?? והתשובה שאני מתחברת אליה, לפי הרב שרקי, שאנחנו רוצים להדגיש כמה חשוב להבחין בתהליכים בראשיתם, במיוחד תהליכים לא טובים כדי שנוכל לעצור אותם מבעוד מועד.

When the count begins from Nisan, in the spring, the tenth month is Tevet, and “his reign” in the verse refers to King Zedekiah. The siege will last for many more months, and the question is, of course, ok, I get fasting on Tisha Be’Av, the day of the destruction, but why, oh why do we need to fast when “nothing has happened yet” ?? And one of the answers I like, according to Rav Sherki, is that we want to emphasize how important it is to notice processes in their very beginning, especially bad processes so that we can learn to stop them ahead of time.

כמה פעמים אנחנו מסתכלים אחורה וחושבים… זה היה שם כבר כל כך הרבה זמן… הנה, כאן ההתחלה! איך לא ראינו? איך לא עשינו משהו? הנסיך הקטן מסתובב בכדור שלו ומעשב עצי באובב. אבל למה? הם קטנים וחמודים ו”לא עושים כלום”! לנסיך הקטן כבר ברור שיצאו מהם עצי ענק שיכולים להרוס את הבית שלו. הוא רוצה להתמודד איתם כשעוד אפשר לעשות משהו. עשרה בטבת מסמל את הצורך לזכור את הנקודה הזו, חבויה מעין רואי, עמוק בתוך החושך,  הנקודה בה מסתתר הזרע של מה שיקרה אחר כך. איך ללמוד לזהות אותה? איך לפקוח עיניים אליה?

How many times do we look back and think … it’s been there for so long… here, here’s the beginning! How did we not see it? How did we not do something? The Little Prince on his planet weeds tiny Baobab seedlings. But why? They are small and cute and “do no harm”! It is already clear to him that huge trees that can destroy his home would grow out of them. He wants to deal with them when something can still be done. The 10^th of Tevet stands for the need to remember this almost invisible point, hidden deep in the darkness, the point where the seed of what will happen later, germinates. How can we learn to recognize it? How can we open our eyes to it?

ומה עם עזרא הסופר? למה צריך צום דוקא עליו? הרי יש לנו כל כך הרבה מנהיגים טובים וחשובים! מה הוא עשה? התלמוד מספר שעזרא היה כמו משה! לאמיתו של דבר נאמר ש“ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל”! (סנהדרין כא:ב-כב:א). לעזרא היה את הכוח להביא את התורה לעם ולהחיות אותה. עם מותו, חלק מהתהליך הזה – נעצר.

And what about Ezra, the Scribe? Why do we need to fast “for him”? After all, we have so many great and important leaders! What did he do? The Talmud tells us that Ezra was like Moses! In fact, it is says that “Ezra deserved to have the Torah given through him to Israel”! (Sanhedrin 21:b-22:a). Ezra had the power to bring the Torah to the people and to revive it. With his death, part of that process – stopped too.

גם תרגום התורה הוא אירוע שמושפע מאוירת ה”מצור” וה”מעצור”. בספר דברים כז:8 כתוב:

The translation of the Torah is also an event that is influenced by this feeling of “siege” and “holding back”. In the book of Deuteronomy 27:8 we find:

וְכָתַבְתָּ֣ עַל־הָאֲבָנִ֗ים אֶֽת־כָּל־דִּבְרֵ֛י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את בַּאֵ֥ר הֵיטֵֽב׃

And on those stones you shall inscribe every word of this Teaching, expound it well.

לפי רש”י, “באר היטב” פירושו ב-70 לשון. כלומר, תרגום התורה – מותר מן התורה! אז מה הבעיה? חוץ מאבדן העומק והמשמעויות של כל אות ומילה, התרגום היה רק ליוונית. במקום להיות ספר של דבר האלוהים לעולם, התורה נהייתה “עוד ספר” פילוסופיה, הסטוריה בתרבות המערבית הכללית. כמו מותו של עזרא הסופר וכמו המצור, גם כאן נכנסנו למקום של חדלון.

According to Rashi, “expound well” means in 70 languages. That is, the translation of the Torah – allowed from the Torah! So what’s the problem? Apart from the loss of depth and meanings of each letter and word, the translation was only in Greek. The Torah became just “another book” of philosophy and history in the general Western culture. Like the death of Ezra the Scribe and the siege, here too we entered “stalling”.

בד”כ אנחנו מרימים כוס “לחיים”, מדברים על כמה אנחנו טובים בלהיו חיוביים, יצירתיים, מלאי חיים… כל זה נכון, ובכל זאת, אל לנו לחשוב שאין לנו יש רגעים של “מצור”, מקומות בהם נתקנו בחושך, מצבים שאולי יכולנו למנוע לו רק ראינו אותם בזמן. צום עשרה בטבת נותן לנו רגע בחושך העונתי הזה, להתארגן מחדש ולחשוב קדימה, לאור.

We usually raise a glass and cheer with a “lechayim”; we talk about how good we are at being positive, creative, full of life… that is all true, and yet, we should not think that we do not have moments of “siege”, places where we can get stuck in the darkness, situations we might have been able to avoid had we just seen them in time. The fast of the 10th of Tevet gives us a moment in this seasonal darkness, to restructure and think ahead. towards light.

שבת שלום. Shabbat Shalom

לפני שנפרדים מחנוכה, עוד מבט לענין הניסים, בחיינו ובכלל. יש ניסים? אין? אצלי יש כל הזמן: הנה, מצאתי חניה. ירד גשם. או לא. תלוי. הכל בתוך האפשרות. בענין הזה אני עם איינשטיין, או לפחות כפי שהוא מופיע על הספל שלי: “יש שתי דרכים “לחיות: אחת, כאילו שום דבר אינו נס, והשניה – כאילו הכל הוא כן…

Before we say goodbye to Hanukkah, another look at miracles, in our own lives and in general. Do miracles exist? Not at all? For me, it’s there all the time: I found parking. It was raining. It stopped raining. Dependence. Everything is “inside” the possibility. In this matter I am with Einstein, at least as he appears on my mug: there are two ways to live one’s life: one, as if nothing is a miracle, and the other – as if everything is.

לחז”ל כדרכם היו קצת יותר ניואנסים בענין. במסכת אבות (ה:6) מתוארים הדברים הניסיים שנצטרכו בהמשך: “פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וּקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִּצְבָת עֲשׂוּיָה”, ומתואר מתי בדיוק נבראו, “בערב שבת בין השמשות”, בדיוק באותן 20 דקות שספק אם הן שייכות לששי או שבת.

The sages, as usual, were a little more nuanced. In Tractate Avot (5: 6) we find the list of miraculous things that were needed later: “Ten things were created on the eve of the Sabbath at twilight, and these are they: [1] the mouth of the earth, [2] the mouth of the well, [3] the mouth of the donkey, [4] the rainbow, [5] the manna, [6] the staff [of Moses], [7] the shamir, [8] the letters, [9] the writing, [10] and the tablets. And some say: also the demons, the grave of Moses, and the ram of Abraham, our father. And some say: and also tongs, made with tongs”. And it’s described exactly when they were created,”on the eve of Shabbat between the suns”, exactly in those 20 minutes that we can’t tell whether they belonged to a sixth day or to Shabbat.

למה שם? בששת ימי הבריאה, אלוהים מתערב כל הזמן: יוצר אור, מזיז את המים, שותל עצים, מארגן את הכוכבים, ממלא את המים בדגים, את השמים – בעופות, ואץ הארץ בבהמות ואדם. ואז מגיע יום השבת, יום שבו אלוהים “נח”, לא מתערב, עוזב את העולם שברא להיות. והניסים? נבראים בדיוק בנקודת השקה בין לבין, מעין הכנה לבאות: ביום שאלוהים לא מתערב, יהיו רמזים לנוכחות של אלוהים, מוכנים מראש.

Why there? In the six days of creation, God constantly intervenes: creating light, moving the water, planting trees, arranging the stars, filling the water with fish, the sky – with birds, and the earth with animals and man. Then comes the Sabbath, a day when God “rests,” i.e He does not intervene, leaving the world He created to be. And the miracles? They get created right at the touchpoint in between, a kind of preparation for the future: on the day God does not intervene, there will be hints of God’s presence, prepared in advance.

בסופו של כל יום, כמעט, כתוב, “וירא אלוהים כי טוב, ויהי ערב ויהי בקר יום…”. ביום שבו לא מופיעה החתימה הזו, הוא יום שבת. לפי הרב שרקי, זה מכיון שהיום הזה עדין לא הסתיים. אנחנו עדין חיים ביום הזה: היום בו אלוהים “נח”, יום שבו הוא “הפסיק להתערב”, אלא אם יש מצב של פיקוח נפש, כמובן, ואז אפשר לשלוף “נס” מוכן מראש, רק לחמם ולהגיש. אבל חוץ מזה, יש ציפיה שאנחנו נעשה ונפעל, נתקן ונארגן.

At the end of each day, almost, it is written, “And God saw that it was good, and there was evening and there was morning, day …”. The only day where this signature does not appear is Saturday. According to Rav Sherki, this is because this day is not over yet. We are still living in this day: the day God is “resting”, the day He “stopped intervening”, unless there is an emergency, of course, “pikuach nefesh”. Then one can pull out a pre-made “miracle”, warm it up and serve. But other than that, there is an expectation that we will do and act, fix and organize…

והנס, הוא בדיוק הרגעים האלה, עכשיו, בין חול וקודש, דקה לשבת, כשהכל מוכן ושום דבר לא מוכן, והכל כמעט רגוע וממש ממש לחוץ… אלו הם בהחלט הרגעים של הניסים שלי, כמו הפוסט הזה…

And the miracle? Exactly in those moments, right now, between mundane and holiness, when everything is ready and nothing is ready, and everything is almost calm and at the same time, also really, really tense and crazy … These are the moments of my miracles, like this post…

הפרשות שנקראות בתקופה הכי חשוכה, מלאות חלומות: של יעקב, של פרעה, של שר המשקים ושר האופים, וכמובן, חלומותיו של יוסף. חלומות הם דבר מדהים: באמצע החושך, אנחנו מקבלים רמז לאור, מיני-נבואה. אחד החלקים האהובים עלי בתלמוד הוא הפרק התשיעי במסכת ברכות, אוסף של רעיונות שלא נכנסו במקום אחר והופיעו כאן, כולל – מבט עמוק לנושא החלומות.

The Torah portion that are read in the darkest me of the year, are full of dreams: Jacob’s, Pharaoh’s, the Minister of Drinking and the Chief Baker, and, of course, Joseph’s dreams. Dreams are an amazing thing: in the middle of the darkness, we get a glimpse of light, a mini-prophecy. One of my favorite parts of the Talmud is the 9th chapter in Tractate Brachot, a collection of ideas that were not placed elsewhere and appear here, including – a deep look at the subject of dreams

חשוב לחלום. כל חלום הוא קצת נבואה, אומר הכתוב, ובכל חלום יש גם – לפחות קצת – שטויות, ולא תמיד קל לדעת מה זה מה. מה שבמיוחד חשוב בחלום, הוא הפירוש. הפירוש “שולט” על החלום. במקומות רבים, כשמישהו אומר, חלמתי חלום, המנהג הוא להגיד – חלום טוב, חלום שלום. הזוהר אומר שכדאי לנו לספר את החלום למישהו שאוהב אותנו, כי כך יש לנו את הסיכוי הכי טוב לקבל פירוש טוב ושהחלום עצמו יתגשם בצורה הכי טובה.

It is important to dream. Every dream is a bit of a prophecy, as scripture says, and every dream also has – at least some – nonsense. What matters in a dream, is the interpretation. The meaning we give it “rules” the dream. In many places, when someone says, I had a dream, the custom is to answer with – ‘a good dream, a dream of peace’. The Zohar says that we should tell the dream to someone who loves us, because that way we have the best chance of getting a good interpretation and that the dream itself will come true in the best way.

שבת שלום – Shabbat Shalom

What a strange harvest season, in the middle of winter’, my daughter says when I mention that I am off to pick olives again, trying to take advantage of a sunny day. We’re used to harvest time being in the summer to fall, and we’re used to thinking of Hanukkah as a holiday of lights, the fight for freedom and the miracle of the oil, seems like some sort of a legend, and what does that have to do with this time of year? But the Torah already alludes to it in Deuteronomy 11:13-15, where we find the second paragraph of the Shma:

וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־ה’ אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם׃

If, then, you obey the commandments that I enjoin upon you this day, loving the LORD your God and serving Him with all your heart and soul,

וְנָתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירֹשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ׃

I will grant the rain for your land in season, the early rain and the late. You shall gather in your new grain and wine and oil—

וְנָתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃

I will also provide grass in the fields for your cattle—and thus you shall eat your fill.

The (bolded) mention of “grain and wine and oil” references three harvest seasons: grain is wheat, which is linked to bread, and the wheat harvest holiday of Shavuot; the wine (grapes) is liked to the fall harvest holiday of Sukkot; and the oil, well, here we are. Hanukkah is actually the harvest holiday of the olives, the Torah’s term for oil. By the way, the mention of “grass in the fields” for our animals, is linked to Passover, when barley, animal fodder, is gathered, and the Omer count begins.

There’s another place in the Torah where we can see a hint for Hanukkah: Leviticus 23 lists all the Torah holidays. Then Leviticus 24 opens with the words:

וַיְדַבֵּ֥ר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ צַ֞ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ כָּתִ֖ית לַמָּא֑וֹר לְהַעֲלֹ֥ת נֵ֖ר תָּמִֽיד׃

The LORD spoke to Moses, saying: Command the Israelite people to bring you clear oil of beaten olives for lighting, for kindling lamps regularly.

As if after the Torah holidays, we get glimpses of the post-Torah holidays, starting with Hanukkah and the lighting lights in the menorah with olive oil  (and yes, we can find hints to Purim and even Yom Ha’atzmaut right there!).

The Jewish people are often likened to the olives, because the olive never loses its leaves or greenery; and because the olive takes hard work to get the oil out. This is nothing like an apple or orange that one can just bite into. Olives are almost inedible off the tree. They need a process. And they need each other. Elsewhere, the Jewish people are also likened to a dove. And the Biblical done, not by coincidence, opted for an olive branch. The dove brought the branch of the same tree that is used to bring light, and the Jewish people were told to be a light unto the nations. The light that combats “darkness”, also – by switching letters around – is there to combat “forgetfulness” (choshech & shichecha). This is also what Hanukkah is about: to light a light where there is darkness, a form of it being forgetfulness.

Shabbat Shalom.

כל שנה כשאנחנו מגיעים בפרשה הזו, אני צריכה לשים מילה לאחד הריקודים הכי אהובים עלי. הוא אהוב כי הוא מקסים, וכי יש בי געגוע גדול לריקודים, וגם כי הוא כולל מילים מיוחדות:

Every year when we get to this Torah portion, I have to say something about one of my favorite dances. It is a great dance because it is beautiful. And because I so miss those dancing time. And because it includes special words:

קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכָּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃

I am too small for all the Kindness and all the Truth that You have so steadfastly shown Your servant: for with my staff alone I crossed this Jordan, and now I have become two camps.

יעקב אומר מילים מוזרות: הוא הראשון שמצליח לשלב חסד ואמת. אמת – היא צד קשוח, החלטי, חד משמעתי. או שיש או שאין. בקבלה היא צד של דין וגבורה. חסד זה רך, נותן, נשפך, מעניק עוד ועוד. עד כה, אברהם היה התגלמות החסד, ויצחק – הגבורה והדין, והנה מגיע הדור הבא, שמכיר בזה שהוא מקבל גם חסד וגם אמת, שאפשר וצריך לשלב ולמצוא איך לעשות מקום לשניהם.

Jacob says strange words: He is the first to succeed in combining chesed & emet, Grace and Truth. Truth – is a tough, decisive, unequivocal. Either it’s there or not. In Kabbalah it is the side of Judgement and bravery. Grace is soft, giving, shedding, pouring out more and more. Until now, Abraham was the embodiment of Grace, and Isaac – Judgment (justice) and Bravery. And here comes the next generation, which recognizes that it receives both, and that it is possible and necessary to combine and find a way to make room for both.

זה לא פשוט, לא בחיינו האישיים ולא בחיי האומה שלנו. אבל כנראה זה הכרחי. רק אחד מהם, עלול להוביל לאבדון: אברהם, דמות החסד, היה מוכן להקריב את בנו, בלי שאלות (למרות ששאל הרבה שאלות לפני שהסכים להתפשר על סדום). לוט שלמד חסד מאברהם, חשב שזה נכון לתת את בנותיו לאנשי העיר, כי אחרי הכל, הכל למען האחר. יצחק שמגלם את מידת הדין והאמת, חשב שלא משנה מי הבן המתאים, העיקר שנלך לפי הסדר ונעשה הכל “נכון”. יעקב הראשון שלא מוותר, לא על החסד ולא על האמת. כי בשביל חיים מאוזנים לא מספיק אחד מהם. כך גם בסוף הפסוק, יעקב אומר – “עתה הייתי לשני מחנות”. אני עצמי, בתוכי, שני הצדדים! זה גם המעמד שהוא מקבל שם נוסף, לא שם חלופי – ישראל.

It is not simple, neither in our personal lives nor in the lives of our nation. But seems very necessary. Having only one of them, could lead to doom: Abraham, the figure of Kindness, was willing to sacrifice his son without hesitation (although he asked many questions before agreeing to compromise on Sodom!). Lot, who learned Kindness from Abraham, thought it right to give his daughters to the people of the city, because after all, we’d do anything for the other. Isaac, who embodies the aspect of Judgement, thought that no matter who the right son was, the main thing was that we would go in order and do everything “right.” Jacob is the first not to give up Kindness or Truth. Because for a balanced life one of them is not enough. At the end of the verse, Jacob says, “now I’ve become two camps”. Me, myself, I am the two sides! This is also when he receives a second name, not an alternative one! – Yisrael.

***

וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר׃

Jacob was left alone. And a man wrestled with him until the break of dawn.

זה נשמע מוזר אבל אחד הרגעים שאנשים הם הכי קרובים זה במאבק. גם בחיים שלנו, אין סיכוי שנאבק עם מישהו שלא אכפת לנו ממנו. אם יש מאבק, יש אכפתיות וצריכה להיות קרבה. ודוקא אז, הרגע הזה, כשכל אחד בגופו ממש, מגדיר את עצמו ואת השני, איפה אני מתחיל, איפה האחר נגמר, הראש מנוקה ממחשבות, הרגליים איתנות, הידים משולבות זה בזה… בעברית להאבק, ולחבק הם כמעט אותה מילה.

It might seem strange but one of the moments that people are closest to when they fight. Even in our own lives, there is no way we will struggle with someone we do not care about. If there is a struggle, there is deep caring and there would be closeness. And just then, this moment, when everyone in his body really, defines himself and the other, finding out where I begin, where the other ends, the head is clear of thoughts, the legs are firm, the hands are joined together … in Hebrew to struggle, and to embrace are almost the same word (lehe’avek & lechabek).

שבת שלום – Shabbat Shalom